חלה, פרק ד', משנה ד'. המשנה עוסקת במי שיש לפניו קב קמח חדש וקב קמח ישן שנשכו זה בזה. יש להקדים כי קב אינו שיעור המחייב בחלה: השיעור הוא חמישה רבעי קב, דהיינו קב ורבע. הקב החדש הוא מתבואת השנה, והקב הישן הוא מתבואת השנה שעברה. "שנשכו זה בזה" - שהתחברו ונדבקו זה בזה, עד שבהפרדתם ייטול כל אחד מעט מחברו.
השאלה ההלכתית:
הכלל הוא שמין במינו מצטרף. כאן אמנם שני הקבין מאותו המין - חיטה, למשל - אך האחד משנה אחת והאחר משנה אחרת. בתרומה (וכן במעשר) ההלכה היא שאין תורמים משנה אחת על חברתה. השאלה היא, אפוא: מה דינה של חלה?
"רבי ישמעאל אומר: ייטול מן האמצע" - יטול מן המקום שבו נשכו זה בזה, כדי שייקח מעט מכל אחד ואחד. הירושלמי מציין שאף שבנטילה מן האמצע הוא נוטל בפועל מן הישן על החדש ומן החדש על הישן, בחלה הדבר מותר. שהרי בחיטים וכוסמין, שהם שני מינים ובכל זאת אמרנו שמחמת הדמיון שביניהם נוטלים מזה על זה - קל וחומר בחדש וישן שהם מין אחד, ואין דינם כתרומה ומעשר. לפיכך מתיר רבי ישמעאל ליטול מן האמצע.
"וחכמים אוסרים" - לדעת חכמים אסור ליטול מן האמצע, משום גזירה: מדרבנן אסרו זאת, שמא הרואה יסבור שמותר ליטול אף תרומה מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. אלא מה יעשה? יטול חלה מעיסה אחרת החייבת בחלה, ויפריש ממנה על העיסה שלפניו.
הנוטל חלה מן הקב:
לאחר שדנו בהפרשת חלה מקב, שאינו שיעור המחייב, ואנו יודעים שאין בהפרשה מקב כדי שיעור עיסה המתחייבת בחלה - יש לברר מה הדין בדיעבד: מי שהפריש חלה מן הקב, האם הועילה הפרשתו?
"רבי עקיבא אומר: חלה" - ההפרשה מועילה. אף שלכתחילה אין לעשות כן, בדיעבד חלה ההפרשה והרי זו חלה.
"וחכמים אומרים: אין חלה" - אין ההפרשה נחשבת חלה כלל.
הרב מבאר שרבי עקיבא דיבר במקרה מסוים: לא רק שנטל מן הקב שאין בו שיעור חלה, אלא שלאחר ההפרשה הוסיף קמח עד שהשלים את העיסה לכדי שיעור. במקרה כזה חלה ההפרשה למפרע לדעת רבי עקיבא, ואילו חכמים סוברים שאף שהוסיף לאחר מכן, אין ההוספה מועילה למפרע, ולא חלה ההפרשה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה - שרבי ישמעאל מתיר ליטול מן האמצע, וחכמים אוסרים משום גזירת תרומה ומורים ליטול מעיסה אחרת החייבת. עוד למדנו את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בנוטל חלה מן הקב, כאשר הוסיף אחר כך קמח והשלים לשיעור: לרבי עקיבא חלה ההפרשה למפרע, ולחכמים אינה חלה.