מסכת חלה, פרק ד', משנה ג'. משנה זו עוסקת בשתי עיסות שאין בכל אחת מהן כדי שיעור המחייב בחלה, ובעליהן מבקש לצרפן זו לזו כדי להגיע לשיעור - אלא שאין הן נוגעות זו בזו, ודבר אחר מפריד ביניהן. השאלה שלפנינו: מתי מצטרפות שתי העיסות אף שיש חוצץ ביניהן, ומתי אין הן מצטרפות?
המקרה הראשון - אורז או תרומה באמצע:
לפנינו שני קבין, שכל אחד מהם אינו מגיע כשלעצמו לשיעור החייב בחלה, אך יחד יש בהם כדי שיעור. שניהם ממין אחד - קמח חיטים. באמצע, בין שתי העיסות, מונח דבר אחר:
קב אורז - האורז אינו חייב בחלה.
קב תרומה - אף התרומה אינה חייבת בחלה.
בזה אומרת המשנה: "אין מצטרפין". שתי העיסות החיצוניות, אף ששתיהן של חיטים, אינן מצטרפות זו לזו, משום שהמפריד ביניהן הוא דבר שאינו חייב בחלה כלל.
המקרה השני - דבר שניטלה חלתו באמצע:
כאן מדובר בדבר המפריד שיש לו שייכות לחיוב חלה: עיסה של קמח חיטים שהייתה חייבת בחלה, אלא שכבר הופרשה ממנה חלה. במקרה זה אומרת המשנה: "מצטרפין, שכבר נתחייב בחלה". מכיוון שהעיסה המונחת באמצע נמנית על הדברים שיש להם שייכות לחלה, והופרשה ממנה חלה בפועל, יש בכוחה לצרף את שתי העיסות שמשני צדדיה זו לזו.
לסיכום: משנתנו קובעת כי כאשר דבר מפריד בין שתי עיסות שאין בכל אחת מהן כדי שיעור, הכול תלוי במפריד עצמו: אם הוא דבר שאינו חייב בחלה - כאורז או כתרומה - אין העיסות מצטרפות; ואם הוא דבר שנתחייב בחלה וכבר ניטלה חלתו - הרי הוא מצרף ביניהן.