חלה, פרק ד', משנה א'. משנה זו עוסקת בשאלה מה יוצר שיעור: מתי מצטרפות שתי עיסות נפרדות זו לזו כדי להשלים את השיעור המחייב בחלה, ומתי אין הן מצטרפות.
שתי עיסות של שתי נשים:
"שתי נשים שעשו שני קבין" - כל אחת מהן עשתה עיסה בשיעור קב אחד, וביחד יש כאן שני קבין. שיעור החיוב בחלה הוא חמישה רבעי קב, ואילו קב אחד אינו אלא ארבעה רבעים; נמצא שכל אישה יצרה עיסה שאין בה כדי שיעור המחייב בחלה.
"ונגע זה בזה, אפילו הם ממין אחד - פטורים" - אף שהעיסות נגעו זו בזו, ואפילו הן משני קמחים מאותו המין, אין הן מצטרפות לשני קבין המחייבים בחלה, משום שהן שייכות לשתי בעלים שונות. יתרה מזו: אפילו היו לשות אותן יחד לא היה בכך להועיל, שכן העיסות עתידות להיפרד - כל אחת בעלים על הקב שלה - ולפיכך הן פטורות מן החלה.
שתי עיסות של אישה אחת:
כאשר שתי העיסות שייכות לאישה אחת, הדין תלוי בסוג הקמח:
"מין במינו - חייב" - כאשר שתי העיסות הן מאותו המין (ובמשנה הבאה נעמוד על הגדרת 'אותו המין'), הן מצטרפות ומתחייבות בחלה, ודי בכך שהן נושכות זו בזו - כלומר שהן נוגעות ודבוקות עד כדי כך שאילו היו מפרידות ביניהן לא היו נפרדות בצורה נקייה, אלא היה נשאר מעט בצק מזו בזו.
"ושלא במינו - פטור" - כאשר אין זה אותו סוג קמח, אין העיסות מצטרפות בנגיעה ובנשיכה בלבד, והרי הן פטורות.
ואולם, כפי שכבר הזכרנו במשנה הראשונה שבמסכת, אם שני הקבין שייכים לאישה אחת ונילושו יחד לישה גמורה - אפילו הם משני מינים שונים, הרי הם מצטרפים לשיעור וחייבים בחלה.
לסיכום: שתי עיסות של שתי נשים אינן מצטרפות, אף כשהן ממין אחד ואף כשנילושו יחד, מפני שהן עתידות להיפרד. שתי עיסות של אישה אחת - מין במינו מצטרפות בנשיכה בלבד, ושלא במינו אינן מצטרפות בנשיכה, אלא בלישה גמורה.
במשנה הבאה נעסוק בהגדרת 'מין במינו' - אילו סוגים נחשבים מין אחד ואילו נחשבים שני מינים.