לפנינו משנה י' במסכת חלה. המשנה עוסקת בשאור שניטל מעיסה של קמח חיטים, ונתערב בעיסה העשויה מקמח אורז: "אם יש בו טעם דגן - חייבת בחלה, ואם לאו - פטורה". כלומר, אם ניכר טעם החיטה בעיסת האורז, חייבת העיסה בחלה, ואם אין טעמו ניכר - פטורה.
יסוד הדברים כפי שכבר הזכרנו: האורז פטור מן החלה, ואילו החיטה חייבת בה. משום כך, במקרה שלפנינו החיוב תלוי כולו בשאלה אם טעם החיטה ניכר בעיסה.
חידושה של המשנה:
בדרך כלל, כאשר עוסקים בשאור, אמת המידה לבחינתו היא כוח החימוץ שבו - האם הוא מספיק כדי לגרום להתפחת העיסה. כמות זו קטנה מן היחס הנדרש לנתינת טעם, שהוא בדרך כלל אחד בשישים; השאור עשוי לפעול אף ביחס של אחד למאה, אחד למאתיים ואף פחות מכך. לפיכך היה מקום לקבוע גם כאן את דין הביטול על פי כוח החימוץ.
אלא שהתערובת שלפנינו היא עיסת אורז, והאורז אינו כפוף כלל למושג החימוץ - הוא נרקב ואינו מחמיץ. משום כך אין החימוץ יכול לשמש כאן אמת מידה, וההכרעה נקבעת על פי הטעם בלבד: אם ניכר בעיסה טעם החיטה - חייבת, ואם לאו - פטורה.
"אם כן, למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא?":
מששמענו שהתערובת נידונה על פי הטעם, מקשה המשנה: והרי נאמר כלל שדבר שלא הורמו ממנו תרומה - וכן חלה - אוסר את תערובתו בכל שהוא, ואפילו בכמות הקטנה ביותר. כאן איננו אומרים כן, אלא תולים את הדין בנתינת טעם.
תשובת המשנה היא שאותו כלל נאמר דווקא כששני המינים שווים:
"מין במינו - כל שהוא": עיסה שלא הורמה חלתה, שהיא טבל, שנתערבה בעיסה שכבר הורמה חלתה, ושתיהן עשויות מקמח חיטים - זהו מין במינו, ובו אוסר הטבל אפילו בכל שהוא.
"ושלא במינו - בנותן טעם": קמח חיטים שנתערב בעיסת אורז, שהם שני מינים שונים - כאן ההכרעה היא בנותן טעם, כלומר על פי היכולת להבחין בטעמו של האחד בתוך חברו.
לסיכום: למדנו כי שאור של חיטים שנפל לעיסת אורז אינו נידון לפי כוח החימוץ, משום שהאורז אינו בר חימוץ כלל, אלא לפי טעם הדגן שבו. עוד למדנו את החילוק שבין מין במינו, שבו הטבל אוסר בכל שהוא, לבין שלא במינו, שבו הדין נקבע בנותן טעם.