לפנינו משנה ז' בפרק ג' של מסכת חלה, העוסקת בעיסה שנעשתה משני סוגי קמח - קמח חיטים וקמח אורז.
"העושה עיסה מן החיטים ומן האורז":
אדם העושה עיסה מקמח חיטים, ומוסיף לה אף קמח אורז. קמח החיטים חייב כמובן במצוות חלה, ואילו קמח האורז אינו חייב, שכן אין האורז נמנה עם המינים החייבים בחלה. ואף על פי כן קובעת המשנה: "אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה" - 'דגן' כאן עניינו החיטים החייבות בחלה, וכל עוד ניכר טעם החיטה בעיסה, חלה עליה חובת הפרשת חלה.
ולא זו בלבד, אלא "ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח" - אדם יוצא בעיסה כזו ידי חובת אכילת מצה בפסח, אף שרק החיטים כשרות למצוות מצה ואילו האורז אינו כשר לכך.
שני אופנים בביאור המקרה:
יש הסוברים שדין זה נאמר דווקא ביחס שבין החיטים לאורז, משום שהאורז נוטה להימשך אחר החיטים. בנסיבות אלו, משעה שניכר טעם החיטים בעיסה, אנו מחשיבים את כולה כאילו כולה חיטים.
ויש המבארים שהמדובר במקרה שבקמח החיטים לבדו יש שיעור חלה שלם, והאורז נוסף עליו. אף אם רוב העיסה עשויה עתה מקמח אורז, כיוון שטעם החיטים ניכר בה ויש בחיטים שיעור חלה - חייבת בחלה.
"ואם אין בה טעם דגן":
ממשיכה המשנה: "ואם אין בה טעם דגן - אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". כאשר אין טעם הדגן, הוא טעם החיטים, ניכר בבצק, אין התערובת חייבת בהפרשת חלה, ואף אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
לסיכום: בעיסה שנעשתה מקמח חיטים בתערובת קמח אורז, הכול תלוי בטעם הדגן: אם ניכר בה טעם החיטים - חייבת בחלה ואף יוצאים בה ידי חובת מצה בפסח; ואם אין בה טעם דגן - אינה חייבת בחלה ואין יוצאים בה ידי חובה. בביאור הדבר הובאו שני אופנים: שהאורז נמשך אחר החיטים ונחשב הכול כחיטים, או שהמדובר בעיסה שיש בקמח החיטים שבה שיעור חלה שלם.