חלה, פרק ג', משנה ו':
המשנה עוסקת בגר שנתגייר והייתה בידו עיסה, ובשאלה מהו הרגע הקובע את חיוב החלה - האם בשעה שהיה עדיין נכרי או לאחר שנתגייר.
"גר שנתגייר... נעשית עד שלא נתגייר - פטור" - "נעשית" פירושו שנתגלגלה העיסה. אם נתגלגלה קודם שנתגייר, פטור מן החלה, שכן באותה שעה עדיין לא היה יהודי, ונכרי אינו חייב בחלה. חיוב החלה חל בשעת גלגול העיסה, והיא התרחשה בזמן שלא היה יהודי.
"ומשנתגייר - חייב" - אם נתגלגלה העיסה לאחר הגיור, הרי הוא מחויב בחלה.
"ואם ספק - חייב" - מחמת הספק מוטלת עליו חובת החלה. ספק כזה יכול להתעורר כאשר העיסה שלו וכבר עבר את הגיור, אלא שאדם אחר עשה אותה עבורו, ואין ידוע באיזה שלב ביום נעשתה - קודם הגיור או לאחריו.
"ואין חייבין עליה חומש":
ייחוד יש בחלה זו הנלקחת מספק: אף שהוא נדרש להפרישה, אין חייבים עליה חומש. כלומר, אם זר שאינו כהן אכל אותה, אין הוא חייב בתוספת החומש. בדרך כלל, זר האוכל תרומה משלם קרן וחומש - הוא משיב את הקרן ומוסיף עליה חומש, שהוא רבע מן הקרן, כקנס; אך במקרה זה אין הוא נדרש להוסיפו.
המפרשים דנו מדוע כך הדבר, ונאמרו בכך שני כיוונים:
יש אומרים שרק הקרן נדרשת, משום שדינה כגזל: עליו להשיב את הממון לשבט הכהונה, לכהן אחד לפחות, והשבה זו מוכרחת - אך הקנס אינו בכלל.
ויש מסבירים שתשלום הקרן הוא בגדר כפרה - השבת התרומה או החלה מכפרת - וכפרה זו חלה על הקרן, על העיקר, ולא על החומש. ויש שהקשו על כך, שאף החומש צריך להיות חלק מן הכפרה.
שיטת רבי עקיבא:
עד לנקודה זו נקטנו במשנה עמדה שלפיה הזמן הקובע - הן לשאלה אימתי אדם נחשב יהודי, הן לשאלה אימתי נכנס חיוב החלה לתוקפו - הוא שעת עשיית העיסה וגלגולה. על כך חולק רבי עקיבא ואומר: "הכל הולך אחר הקרימה בתנור".
כלומר, קביעת הזמן שבו חל חיוב החלה תלויה בקרימת הפת בתנור - הרגע שבו נוצר הקרום, שממנו ואילך נחשבת העיסה כאפויה. לפי זה, אם היה יהודי קודם לנקודה זו - חייב בחלה, ואם לא היה יהודי - פטור. זהו הקריטריון לשיטת רבי עקיבא.