משנה ג' בפרק ג' של מסכת חלה עוסקת בזיקה שבין חיוב החלה לבין הבעלות על העיסה. נקודת המוצא ידועה: רק עיסתו של יהודי חייבת בחלה, ואילו עיסתו של נכרי פטורה.
נכרי הנותן ליהודי לעשות לו עיסה:
הנכרי מוסר ליהודי את המרכיבים, והללו נותרים בבעלותו, אלא שהיהודי הוא העושה את עיבוד העיסה בפועל. עיסה זו פטורה מן החלה, שכן אין חיוב חלה חל על עיסתו של נכרי. אף שהיהודי הוא הלש את העיסה בידיו, אין עיבוד העיסה סיבה מספקת ליצור חיוב חלה: החיוב תלוי בבעלות, וכיוון שהבעלות היא של נכרי - פטורה.
נכרי שנתן את העיסה ליהודי במתנה:
המשנה ממשיכה למקרה שבו נתן הנכרי ליהודי את העיסה, או את מרכיביה, במתנה, כך שהבעלות עברה מרשות הנכרי לרשות היהודי. כאן יש להבחין בין שני זמנים, שכן רגע גלגול העיסה - השעה שבה נעשים המרכיבים בצק - הוא הרגע שבו מתחיל חיוב החלה:
נתן לו את המרכיבים קודם שנעשו עיסה: חייבת בחלה, משום שגלגול העיסה נעשה בידי היהודי, לאחר שכבר קיבל את המתנה לרשותו כשלו.
נתן לו את הבצק לאחר שכבר נעשה עיסה: פטורה מן החלה, משום שבשעת גלגול העיסה - השעה שבה מתחייבת העיסה בחלה - היה הבצק עדיין בידי הנכרי ובבעלותו.
מכאן ההלכה למעשה: הקונה בחנות בצקים קפואים אינו מפריש מהם חלה, שכן גלגול העיסה נעשה עוד קודם הקנייה, בשעה שהבצק היה בבעלותו של הנכרי.
עיסה בשותפות עם נכרי:
המשנה ממשיכה במקרה דומה: יהודי המגבל עיסה בשותפות עם נכרי, כך שחלק מן הבצק שייך ליהודי וחלקו שייך לנכרי. הדין תלוי בשיעור שבחלקו של היהודי:
אין בחלקו של היהודי שיעור חלה (חמשת רבעים של קב): פטורה מן החלה, שהרי אין כאן שיעור חלה בבעלות יהודי.
יש בחלקו של היהודי שיעור חלה: חייבת בחלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חיוב החלה נקבע על פי הבעלות על העיסה, ולא על פי מי שעמל בעיבודה: עיסת נכרי שנילושה בידי יהודי - פטורה; נכרי שנתן את המרכיבים במתנה קודם גלגול העיסה - חייבת, ואם נתן את הבצק לאחר הגלגול - פטורה; ובעיסת שותפות, החיוב תלוי בשאלה אם יש בחלקו של היהודי שיעור חלה.