חלה פרק ג' משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו על המקדיש את עיסתו: אם הקדיש ופדה קודם שנעשתה עיסה, או לאחר שנעשתה עיסה - חייבת בחלה; ואילו אם אירע גלגול העיסה בשעה שהייתה הקדש - פטורה. משנתנו באה ללמד דין דומה בענייני מעשרות.
"כיוצא בו המקדיש פירותיו":
המשנה פותחת: "כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות" - אדם שהקדיש את תבואתו קודם שהגיעה לשלב של 'עונת המעשרות'. יש דיון מסוים מהי עונת המעשרות שאליה מתכוונת משנתנו, ולמען הפשטות נאמר שמדובר בזמן שבו מסתיים עיבוד הפירות: בדגן - מירוח ערמת התבואה, ובשאר הפירות - בזמנים אחרים; ובכל אופן, סיום מלאכת העיבוד הוא הנקרא עונת המעשרות.
שלושת המקרים שבמשנה:
"עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן - חייבין" - הקדיש את הפירות קודם שהגיעו לעונת המעשרות, ואף פדה אותם קודם שהגיעו לשלב זה: הפירות חייבים במעשרות בשעה שיגיעו לעונת המעשרות.
"משבאו לעונת המעשרות ופדאן - חייבין" - הקדיש את הפירות לאחר שכבר הגיעו לעונת המעשרות, ולאחר מכן פדה אותם: אף כאן חייבים הם במעשרות לאחר הפדיון.
"הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר, ואחר כך פדאן - פטורין" - הקדיש את הפירות קודם גמר מלאכתם, והגזבר, הממונה על ההקדש, הוא שהשלים את עיבודם, ורק לאחר מכן פדה אותם הבעלים מן ההקדש: הרי אלו פטורים ממעשרות.
וטעם הדבר מפורש בלשון המשנה: "שבשעת חובתן היו פטורין" - בשעה שחלה עליהם חובת המעשר היו הפירות הקדש, ולפיכך היו פטורים באותה שעה; ומשעברה שעת החיוב בהיותם פטורים, שוב אינם מתחייבים במעשרות אף לאחר שנפדו.
לסיכום: משנתנו מעמידה את דין המעשרות על אותו יסוד שבדין החלה שבמשנה הקודמת - הכול תלוי במעמד הפירות בשעת חלות החיוב. הקדיש ופדה קודם עונת המעשרות, או הקדיש לאחר שבאו לעונת המעשרות ופדאן - חייבין; אך אם נגמרה מלאכתם בידי הגזבר בעודם הקדש, נמצא ששעת חיובם עברה בשעת פטור, ולפיכך פטורין הם אף לאחר הפדיון.