חלה, פרק ג', משנה ג'. משנה זו עוסקת בעיסה שהוקדשה ונפדתה, ובשאלה מהו הרגע הקובע לחיובה בחלה - שעת ההקדש, שעת הפדייה, או שעת הגלגול.
שני המקרים הראשונים - חייבת בחלה:
"הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה - חייבת" - אדם הקדיש את עיסתו קודם שגלגלה, כלומר לפני שנעשתה בצק, ולאחר מכן פדה אותה. אף שבנקודה מסוימת הייתה קדושה, הרי הסיר ממנה קדושה זו בפדייה, ולפיכך היא חייבת בחלה.
"משגלגלה ופדאתה - חייבת" - הקדיש אותה לאחר שכבר נתגלגלה, ולאחר מכן פדה אותה, אף היא חייבת.
המקרה השלישי - פטורה מן החלה:
המקרה שבו ההקדשה מונעת את חלות החיוב הוא זה: "הקדישתה עד שלא גלגלה, וגלגלה הגזבר, ואחר כך פדאתה - פטורה". הקדיש את העיסה קודם שנעשתה בצק, וגזבר ההקדש הוא שגלגל אותה בעודה ברשות הקדש. נמצא שחיוב החלה חל בשעה שהעיסה הייתה הקדש, ורק לאחר מכן פדה אותה - ולפיכך היא פטורה.
ההבדל בין המקרים ברור: בשני המקרים הראשונים בשעת הגלגול לא הייתה העיסה קדושה - או שהקדושה קדמה לגלגול או שבאה לאחריו. אך במקרה השלישי, בשעה שהעיסה נעשתה חייבת בחלה הייתה קדושה, ולכן היא פטורה.
לסיכום: זהו טעמה של המשנה בחתימתה - "שבשעת חובתה היתה פטורה". בשעה שהיה עליה להתחייב בחלה כדרכה, הייתה פטורה מפני שהייתה הקדש, והקדש אינו חייב בחלה.