חלה, פרק ג', משנה ב'. בפרק א', משנה ד', למדנו כי מדומע - תערובת של תרומה עם דבר שאינו תרומה - פטור מן החלה, מחמת התרומה המעורבת בו שאינה חייבת בחלה. משנתנו באה לפרט דין זה, ולחלק בין דימוע שאירע קודם הגלגול לבין דימוע שאירע לאחריו.
דימוע קודם הגלגול ולאחריו:
"נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה - פטורה" - אם הדימוע אירע קודם שנוצר הבצק, קודם הגלגול, העיסה פטורה מן החלה, שכן מדומע - תערובת עם תרומה - פטור מן החלה.
"משנתגלגלה - חייבת" - אולם אם תערובת התרומה אירעה לאחר הגלגול, לאחר שכבר נעשה הבצק, הרי כבר נתחייבה בחלה ונשארת בחיובה. חיוב החלה אינו נעלם משנתחייבה בו, רק משום שנתערבה בה תרומה.
ביחס לפטור שבמקרה הראשון מציינים המפרשים, כי מעיקר הדין, כל עוד יש רוב, התרומה בטלה, ורק מדרבנן נאמר שאין התרומה בטלה אלא באחד ומאה. לפיכך יש להעמיד את משנתנו בחלה בזמן הזה, שאף היא אינה אלא מדרבנן; שאם לא כן, לא ניתן היה לפטור מחיוב חלה מחמת דימוע שאינו אלא מדרבנן.
ספק טומאה קודם הגלגול ולאחריו:
"נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה - תיעשה בטומאה" - נולד בעיסה ספק אם נטמאה, קודם שנתחייבה בחלה, קודם הלישה. הואיל וכבר נעשתה ספק טמאה בטרם חל עליה חיוב החלה, ממילא אין הכהן יכול לאוכלה, ולפיכך רשאי הוא להמשיך ולעשותה בטומאה ואף לנגוע בה בטומאה.
"משעת גלגולה - תיעשה בטהרה" - אולם אם נולד הספק לאחר יצירת העיסה, לאחר גלגולה, הרי כבר נתחייבה בחלה, ולפיכך יש לשמור על מעמד הטהרה שלה: אין לאפשר לה להיטמא עוד ואין לעשותה טמאה ודאית. אף שאין בה אלא ספק טומאה בלבד, עדיין מוטלת חובת שמירה שלא תיטמא יותר.
לסיכום: משנתנו קובעת כי שעת הגלגול היא הקובעת בשני הדינים. דימוע שקדם לגלגול פוטר את העיסה מן החלה, ואילו דימוע שלאחר הגלגול אינו מפקיע את החיוב שכבר חל. כיוצא בזה בספק טומאה: ספק שנולד קודם הגלגול מתיר לעשות את העיסה בטומאה, שהרי ממילא אין הכהן יכול לאוכלה, ואילו ספק שנולד לאחר הגלגול מחייב לעשותה בטהרה ולשמרה מטומאה ודאית.