חלה פרק ג' משנה א'. כשם שמצאנו בדיני תרומה ומעשר, שרשאי אדם לאכול אכילת עראי - ולא אכילת קבע - מן הטבל שטרם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, כל עוד לא הגיע הזמן שבו נגמרה מלאכתו, כך הדין גם בחלה.
אכילת עראי מן העיסה:
המשנה קובעת כי מותר לאכול אכילת עראי מן העיסה, כלומר מן הבצק, עד השלב שבו נגמרת מלאכתה. שלב זה משתנה לפי סוג הקמח:
בחיטים - גלגול: השלב שבו התערובת מתאחה ונעשית בצק.
בשעורים - טמטום: תהליך שונה במקצת, שכן קמח שעורים אינו מתאחד לבצק בנקל. הוא דורש עבודה מרובה יותר, ויש לאטום את החורים הנוצרים בו.
לאחר הגלגול והטמטום:
משהתרחשו תהליכים אלו - הגלגול בקמח החיטים או הטמטום בקמח השעורים, כל אחד לפי דרך בלילתו המיוחדת לו - שוב אין היתר לאכול מן העיסה אפילו אכילת עראי, עד שתופרש ממנה חלה. האוכל מעיסה זו בלא שהופרשה ממנה חלה, חייב מיתה בידי שמים, בדיוק כדין האוכל טבל שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.
הפרשת חלה משעת נתינת המים:
עם זאת, מלמדת אותנו המשנה כי מרגע שניתנו המים, אף לפני שנעשתה כל העיסה לבצק, כבר ניתן להפריש ממנה חלה. ואולם, תנאי הדבר שלא יישאר עודף קמח שלא התערבב בשיעור חמישה רבעים של קב קמח, שהוא שיעור החיוב בחלה.
שכן אם נותר שיעור חלה שלם שעדיין לא בא במגע עם המים ולא החל בתהליך העשייה לעיסה, אין אותו קמח נפטר בהפרשה זו, ואין ההפרשה חלה עליו כלל. מאחר שיש בו שיעור חלה שלם, יידרש להפריש ממנו חלה בפני עצמו ובנפרד. ההפרשה שנעשתה אינה מועילה אלא לחלק שכבר בא במגע עם המים.