חלה, פרק שני, משנה ז. משנה זו אינה דנה בכמות העיסה או בשיעור הקמח המחייבים בהפרשת חלה, אלא בשיעורה של החלה עצמה - בכמות שיש להפריש מן העיסה ולתת לכהן.
שיעור החלה:
המשנה פותחת: "שיעור החלה אחד מעשרים וארבעה" - אחד חלקי עשרים וארבעה מן העיסה יש להפריש, לעשותו חלה ולתתו לכהן.
יסודו של שיעור זה בלשון הכתוב: "מראשית עריסותיכם תתנו" - הנתינה צריכה להיות בכמות הראויה להיחשב מתנה. השיעור המינימלי המחייב בחלה הוא חמש רבעיות של קב, היינו קב ורבע, ואחד מעשרים וארבעה ממנו נחשב 'כדי מתנה' לכהן.
העושה לעצמו והעושה למכור בשוק:
"העושה עיסה לעצמו, והעושה למשתה בנו - אחד מעשרים וארבעה" - בין העושה עיסה קטנה לשימושו האישי ובין העושה עיסה גדולה למשתה שהוא עורך לבנו, השיעור אחד הוא. לא חילקו חכמים בין מרובה למועט.
"נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן אישה שהיא עושה למכור בשוק - אחד מארבעים ושמונה" - כאן השיעור קטן יותר, שכן העושים לשוק מכינים כמות גדולה, ואף אחד מארבעים ושמונה ממנה יש בו כדי מתנה חשובה.
המשנה מדגישה כי הקובע הוא הייעוד למכירה בשוק, ולא מעמדו של העושה או גודל העיסה: אין הבדל בין נחתום מקצועי העושה כמות גדולה מאוד ובין אישה יחידה העושה למכירה בשוק - עצם העשייה לשוק די בה כדי לקבוע את השיעור באחד מארבעים ושמונה תחת אחד מעשרים וארבעה.
עיסה שנטמאה:
נטמאה בשוגג או באונס: כאשר הטומאה אירעה מבלי שהאישה הרגישה במעשיה, או שהיה הדבר לגמרי בעל כורחה ואין כאן פשיעה - נשאר השיעור במידתו המועטת, אחד מארבעים ושמונה, שהרי החלה עתידה להישרף ממילא מחמת טומאתה.
טימאה במזיד וביודעין: השיעור נותר באחד מעשרים וארבעה, אף על פי שאף חלה זו נשרפת כקודמתה.
טעם החילוק: מי שנתחייב בהכנת עיסה זו והניח לה להיטמא במזיד, אין רצוננו שייהנה ממעשהו ומחטאו. משום כך משאירים אצלו את השיעור הגדול, אחד מעשרים וארבעה, ואין אומרים שיירד לאחד מארבעים ושמונה - כדי שלא יצא החוטא נשכר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורה של החלה עצמה: אחד מעשרים וארבעה מן העיסה, שיעור הנחשב 'כדי מתנה' לכהן; העושה לעצמו והעושה למשתה בנו שווים בדינם, ואילו הנחתום והאישה העושים למכור בשוק מפרישים אחד מארבעים ושמונה. וכן למדנו את דין העיסה שנטמאה - בשוגג ובאונס אחד מארבעים ושמונה, ובמזיד אחד מעשרים וארבעה, שלא ייהנה החוטא מחטאו.