חלה, פרק ב', משנה ו'. משנה זו עוסקת בשיעור החייב בחלה. בעניין זה כבר נגענו קודם לכן, וכעת אומרת אותו המשנה במפורש.
השיעור החייב בחלה:
"חמשת רבעים קמח חייבים בחלה" - חמישה רבעים של קב, כלומר קב ורבע קמח, חייבים בהפרשת חלה. משיש בידי האדם כמות כזו של קמח והוא עושה ממנה עיסה, מוטלת עליו חובת ההפרשה.
מה נכלל בחשבון הקמח:
המשנה ממשיכה ומפרטת: "הם ושאורן וסובנן ומורסנן חמשת רבעים חייב" - ארבעה מרכיבים מצטרפים יחדיו לשיעור:
"הם" - הקמח עצמו.
"שאורן" - השמרים, המחמיצים את הבצק ומביאים אותו לידי תסיסה.
"סובנן" - הסובין, והוא המורסן הדק והקטן.
"מורסנן" - המורסן העבה והגס יותר.
כאשר יש בתערובת זו כולה - הקמח, השמרים, המורסן הדק והמורסן הגס - חמישה רבעי קב, הרי היא חייבת בחלה.
מורסן שניטל וחזר:
אולם ממשיכה המשנה ומסייגת: "נטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן - הרי אלו פטור". אם הוציא את הסובין הגסים מן התערובת ולאחר מכן החזירם לתוכה, שוב אין הם חלק מקורי ממנה, ואינם מצטרפים להשלמת שיעור חמשת הרבעים. כל עוד היה המורסן בתוך התערובת מלכתחילה - הוא נמנה עמה; משהוצא ממנה, שוב אינו נחשב, אף על פי שהוחזר לתוכה לאחר מכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שיעור החיוב בחלה הוא חמישה רבעי קב קמח, וכי הקמח, השאור, הסובין והמורסן מצטרפים כולם לשיעור זה - ובלבד שהיו בתערובת מתחילתה. מורסן שניטל מן התערובת והוחזר לתוכה אינו מצטרף עוד, והרי אלו פטורים.