לפנינו משנה ד' בפרק ב' במסכת חלה, העוסקת בצירופן של עיסות וכיכרות זו לזו לכדי שיעור החיוב בהפרשת חלה.
"עושה עיסתו קבים":
מדובר באדם העושה את עיסתו בשיעורים קטנים, קב קב. כפי שלמדנו במשנה הקודמת, שיעור החיוב בחלה הוא חמישה רבעי קב, דהיינו קב ורבע. משום כך עיסה של קב בלבד אינה חייבת בדיני חלה - אין בה כדי שיעור, ואין בה די כדי ליצור חיוב של הפרשת חלה.
ומה הדין בכמה עיסות נפרדות, שכל אחת מהן בשיעור קב, והן נוגעות זו בזו? קובעת המשנה: "נוגעות זו בזו - פטורות מן החלה, עד שיישוכו". כל עוד הן נוגעות בלבד, כל אחת מהן עדיין פטורה ממצוות חלה. החיוב חל רק משיישוכו - כשהן מתקרבות ומתחברות זו לזו עד כדי כך, שבשעת הפרדתן נוטלת כל אחת חלק מחברתה, ואין הן נפרדות בנקייה אלא חלק מן העיסה האחת נמשך עם השנייה. לשון 'יישוכו' נגזרת מלשון נשיכה, שנושכת האחת חלק מחברתה. משעה שהן מחוברות בדרך זו, נחשבות הן למחוברות, והרי כאן שיעור.
שיטת רבי אליעזר - הסל מצרף:
רבי אליעזר מוסיף שלא רק הנשיכה יוצרת צירוף, אלא אף הסל: "הרודה ונותן לסל - הסל מצרף לחלה". 'רודה' פירושו נטילת הלחם מן התנור לאחר שנאפה, וכשהוא נותנו לתוך הסל - הסל עצמו מסייע לצרף את ככרות הלחם השונות זו לזו לכדי חיוב חלה.
אף שזמן הפרשת החלה הוא כבר משעת עשיית הבצק, מכל מקום אם בפועל לא הפריש בזמנו מן העיסה, עדיין חייב הוא להפריש חלה מן הלחם עצמו לאחר אפייתו. לדעת רבי אליעזר ניתן לצרף את הככרות זו לזו על ידי הנחתן יחד בסל: הסל מצרפן לכדי שיעור המחייב בחלה, ובאותה שעה יפריש מהן חלה.