חלה, פרק ב', משנה ג'. משנה זו עוסקת בקשיים המתעוררים בהפרשת חלה, ובשאלה כיצד ינהג אדם כאשר נבצר ממנו לקיים את ההפרשה כתיקונה.
הפרשת חלה כשאין אפשרות לברך:
הלכה היא שאין אדם רשאי לברך כשאינו לבוש כראוי, ובמיוחד כאשר ערוותו מגולה. מכאן מתעוררת הבעיה: כאשר אי אפשר לברך, אי אפשר גם להפריש חלה.
המשנה מבחינה בעניין זה בין אישה לאיש, על פי מבנה גופם:
האישה: יושבת וקוצה את חלתה אף כשהיא ערומה ואין עליה בגדים, שכן על פי מבנה גופה, בישיבה צמודה אל הקרקע אין המקום שאסור שייחשף נחשף. לפיכך היא רשאית לברך, ואף לכתחילה היא יכולה להפריש חלה בנסיבות אלו.
האיש: אינו יכול לכסות את עצמו כשאין עליו בגדים על ידי צמידות אל הקרקע בלבד, ולפיכך אין הוא רשאי להפריש באופן זה.
מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה:
מכאן עוברת המשנה להלכה אחרת לגמרי: אדם שאין ביכולתו לעשות את עיסתו בטהרה - בין שהוא עצמו טמא, בין שכליו טמאים ובין שהקמח נטמא - ובכל אופן העיסה עתידה להיטמא. השאלה היא האם יעשה עיסה במצב כזה ויפריש ממנה חלה, אם לאו.
דעת תנא קמא: מוטב שיעשה את עיסתו פחות מכשיעור, פחות מן הכמות המחייבת בחלה, כדי שלא יבוא לידי הפרשה. שיעור החיוב הוא חמישה רבעי קב, כלומר רבע קב יותר מקב; לפיכך יעשה עיסות של קב קב, פחות משיעור החיוב, ולא יפריש חלה במצב של טומאה, שכן אין החלה אמורה להיטמא. מוטב שמלכתחילה לא יחול עליה חיוב חלה כלל.
דעת רבי עקיבא: מוטב שיעשה את עיסתו בטומאה, ולא יעשנה קבים קבים כדי להיפטר מחיוב חלה. שכשם שהוא קורא חלה לעיסה הטהורה, כך הוא נותן דין חלה אף לטמאה: שתיהן נקראות "חלה לשם", אף זו שנטמאה.
אך כאשר עושה עיסות של קב בלבד, "אין להם חלק לשם" - אין שום חלק מן העיסה עולה לשמו של הקב"ה. ומוטב שיהיה חלק ההולך לשם, אף שהוא טמא. אמנם אין אפשרות לאוכלו, אך ניתן לתיתו לכהן, כתרומה טמאה, והכהן ישתמש בו להסקה. דבר זה מותר, ולדעת רבי עקיבא עדיף לעשות כן ולתת את החלה לשם כפי שצריך, אף שהיא טמאה, מאשר שלא לעשות זאת כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מצבים שבהם מתקשה האדם לקיים את ההפרשה כראוי: כאשר אין אפשרות לברך מחמת חוסר לבוש - ובזה מחלקת המשנה בין האישה, שיכולה לכסות עצמה בישיבה על הקרקע, לבין האיש שאינו יכול; וכאשר אין אפשרות לעשות את העיסה בטהרה - שבזה נחלקו תנא קמא, הסובר שיעשה קבים ולא יבוא לידי חיוב, ורבי עקיבא, הסובר שיעשה בטומאה, שכן אף החלה הטמאה נקראת חלה לשם ה', ואילו בעיסות של קב אין כל חלק העולה לשם.