חלה, פרק ב', משנה א'. משנה זו עוסקת בשאלה יסודית: האם חובת החלה מיוחדת לארץ ישראל בלבד, או שמא היא נוהגת גם בתבואה שמקורה מחוץ לארץ.
"פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ":
המשנה פותחת ב"פירות חוץ לארץ". הכוונה בלשון 'פירות' היא לתבואה, ובענייננו לדגן - אחד מחמשת מיני דגן הרלוונטיים למצוות חלה. פירות אלו גדלו מחוץ לארץ ישראל, אלא שנכנסו לארץ ונעשו בה בצק. קובעת המשנה כי הם חייבים בחלה, אף על פי שהדגן עצמו גדל בחוץ לארץ.
דין זה נלמד מן הפסוק: "אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" - משעה שאתם באים אל הארץ שאני מביא אתכם אליה, שם חלה עליכם החובה, בין בפירות חוץ לארץ ובין בפירות הארץ, כל עוד העיסה נעשית בארץ ישראל.
"יצא מכאן לשם" - מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא:
המשנה ממשיכה ועוסקת במקרה ההפוך: אדם היוצא מכאן, מארץ ישראל, לשם, לחוץ לארץ, ונוטל עמו תבואה שגדלה בארץ ישראל, אך את העיסה הוא עתיד לעשות מחוץ לארץ. בדין זה נחלקו התנאים:
רבי אליעזר מחייב - לדעתו התבואה חייבת בחלה, שכן היא באה מתוצרתה של ארץ ישראל.
רבי עקיבא פוטר - לדעתו גלגול העיסה, כלומר הפיכת התבואה לעיסה, הוא שצריך להתרחש בארץ ישראל. משלא נעשה הגלגול בארץ, אין מקור התבואה מועיל לחייבה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני צדדים של אותה שאלה. פירות שגדלו בחוץ לארץ ונכנסו לארץ ונעשו בה בצק - חייבים בחלה, כנלמד מן הפסוק "אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". ואילו בפירות שגדלו בארץ ויצאו מכאן לשם, נחלקו התנאים: רבי אליעזר מחייב מחמת מקור התבואה, ורבי עקיבא פוטר, שכן לדעתו גלגול העיסה הוא הקובע וצריך שייעשה בארץ ישראל.