חלה, פרק א', משנה ט'. משנה זו מונה את הצדדים השווים שבין חלה לתרומה - את הדינים המשותפים לשתיהן.
הדינים השווים בחלה ובתרומה:
"חייבין עליה מיתה וחומש" - זר שאינו כהן שאכל חלה או תרומה, חייב מיתה בידי שמים. וכשהוא משלם לכהן על מה שאכל, עליו לשלם את הקרן בתוספת חומש - חומש מלבר, שהוא עשרים וחמישה אחוזים, חומש המחושב מן הסך הכולל לאחר תוספת התשלום.
"ואסורים לזרים" - אסור לזר לאכלן. לכאורה אין צורך בהלכה זו, שהרי כבר נאמר שזר האוכלן חייב מיתה ובתשלומי קרן וחומש. יש אומרים שאכן אין היא נצרכת; ויש מבארים על פי שיטת רבי יוחנן בגמרא במסכת נידה, שחצי שיעור אסור מן התורה: חיוב מיתה וחומש אינו חל אלא באוכל שיעור שלם, כזית, ואילו האוכל אף פחות מכזית - איסורו מן התורה. זהו החידוש שבדין "ואסורים לזרים".
"והם נכסי כהן" - החלה והתרומה נחשבות רכושו של הכהן, והוא רשאי להשתמש בהן לקניית כל שיחפוץ: עבדים, קרקעות ובהמה טמאה.
"ועולין באחד ומאה" - שתיהן בטלות באחד ומאה. אף שמין במינו בטל בדרך כלל באחד בשישים, תרומה וחלה אינן בטלות אלא באחד ומאה.
"וצריכין נטילת ידיים" - לפני אכילת חלה ותרומה, ולמעשה אף לפני נגיעה בהן בלבד, יש ליטול ידיים. אנו נוטלים ידיים רק לאכילת לחם, ואף זאת משום שנוהגים בו כדין תרומה; ואילו בתרומה עצמה חובת הנטילה קיימת אף בנגיעה גרידא.
"והערב שמש" - הטמא אינו יכול לאכול תרומה וחלה, ואף לאחר שטבל במקווה אין די בכך, אלא עליו להמתין עד ששקעה החמה והחשיך ויצאו הכוכבים. רק משהגיע צאת הכוכבים רשאי לאכלן - שלא כמעשר שני, שניתן לאכלו מיד לאחר הטבילה.
הפרשה מן הטהור על הטמא ומן המוקף:
אין מפרישים תרומה או חלה מן הטהור על הטמא. ההפרשה צריכה להיעשות "מן המוקף" בלבד - כלומר, שהדבר שממנו מפרישים יהיה סמוך לדבר שעליו מפרישים, ודין זה נלמד מפסוק. הטעם שאין מפרישים מן הטהור על הטמא הוא גזירה: חוששים שלא יניח את הטהור סמוך לטמא, שמא ייטמא, ונמצא שלא הפריש מן המוקף. אך היסוד לכך הוא עצם החיוב להפריש מן המוקף, בסמיכות זה לזה.
"מן הדבר הגמור" ושיריים ניכרים:
אין מפרישים חלה ותרומה אלא מדבר שנגמרה מלאכתו, ולא ממה שטרם נגמרה מלאכתו.
וכן האומר "כל גורני תרומה" או "כל עיסתי חלה" - לא אמר כלום, עד שישייר מקצת. שכן תרומה וחלה עניינן הפרשה: האדם נוטל מהן את הראשית, את החלק הראשון, ואין זה נחשב חלק ראשון כאשר לא נשתייר דבר והכול נעשה תרומה או חלה. לפיכך נדרש ש"שיריה ניכרין", ובלא זאת אין ההפרשה מועילה.
לסיכום: במשנה זו מנינו את הצדדים השווים שבין חלה לתרומה: חיוב מיתה וחומש בזר האוכלן, איסורן לזר אף בפחות מכשיעור, היותן נכסי כהן, ביטולן באחד ומאה, נטילת ידיים, הערב שמש, ההפרשה מן המוקף ולא מן הטהור על הטמא, ההפרשה מדבר שנגמרה מלאכתו, והצורך שיישארו שיריים ניכרים.