חלה, פרק א', משנה ז'. במשנה שלפנינו שני דינים בנחתום: האחד בשאור שנעשה על מנת לחלקו, והשני בקמח שנתנו נשים לנחתום.
"נחתום שעשה שאור לחלק":
נחתום שעשה שאור - עיסה שנועדה לספק שאור ולשמש כשאור עבור לחמים אחרים - ובכוונתו לחלקה ולמכור את החתיכות הקטנות לאנשים שונים, כך שבכל חתיכה שיחלק לא יהיה שיעור המחייב בחלה.
אף על פי כן קובעת המשנה: "חייב בחלה". אף שבכוונתו לחלקה לחתיכות קטנות שאין בהן שיעור חלה, העיסה חייבת בחלה, משום שייתכן שלא ימצא קונים ובסופו של דבר יאפה את כל הכמות בעצמו ככיכר שאור אחת. ומכיוון שאפשר שלבסוף תהיה בידו כיכר אחת שיש בה שיעור חלה, היא חייבת בחלה בכל אופן, אף שהוא מתכנן למכרה.
נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור:
נשים שנתנו קמח לנחתום כדי שיעשה מאותו קמח שאור בתהליך שלו, ואין בשל אחת מהן כשיעור - כלומר, אין לאף אחת מהן שיעור חלה משל עצמה, ורק בצירוף כולן יחד יש שיעור חלה - הרי זה פטור מן החלה.
טעם הדבר: כדי שיחול חיוב חלה נדרש שאדם אחד יהיה בעלים על שיעור שלם של חלה. וכאן אין אף אחת מהן בעלים על שיעור חלה, ולפיכך פטור מן החלה.
לסיכום: שאור שעשה הנחתום על מנת לחלקו חייב בחלה, שכן ייתכן שיישאר בידו וייאפה ככיכר אחת שיש בה שיעור; ואילו קמח של נשים אחדות שנמסר לנחתום, שאין בשל אחת מהן כשיעור אלא בצירוף כולן, פטור מן החלה, מפני שאין בעלות של אדם אחד על שיעור חלה.