חלה, פרק א', משנה ו'. משנה זו מציגה לפנינו את מה שנראה כשתי מחלוקות נפרדות בין בית שמאי ובית הלל. אולם המפרשים מבארים כי באמת מחלוקת אחת היא: אף שהמשנה מתארת אותה במונחים של שני דברים שונים, שני הדברים הללו דין אחד להם, ואותה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל חלה על שניהם.
ההבדל שלפנינו נובע משתי מסורות של תנאים ביחס לעמדות בית שמאי ובית הלל: תנא אחד הבין שבית שמאי הם המחייבים ובית הלל הם הפוטרים, והתנא השני סבר להיפך - וכל אחד מהם אמר את דבריו הן במעיסה והן בחליטה.
שני סוגי המקרים:
"המעיסה" - נטילת קמח ונתינתו לתוך מים רותחים.
"החליטה" - נטילת מים רותחים ונתינתם לתוך הקמח.
בשני המקרים דין אחד הוא, ואין השאלה אלא מהו הדין לשיטת כל אחד משני התנאים.
לשון המשנה: "המעיסה - בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין" - בית שמאי אומרים שהיא פטורה מן החלה, ובית הלל מחייבים אותה. ולאחר מכן: "החליטה - בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין" - כאן בית שמאי הם המחייבים, ובית הלל הם הפוטרים.
מקריאת המשנה ניתן היה לחשוב שלמעיסה ולחליטה מעמד שונה ודינים שונים, אך המציאות אינה כן ושתיהן דין אחד. אלא שהמאן דאמר הראשון, הסובר שבית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, אומר כן במעיסה ובחליטה כאחד; והמאן דאמר השני, הסובר שבית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין, אומר כן אף הוא בשתיהן. לא נשתנה אלא אופן הצגת הדברים: עמדה אחת הוצגה דרך המעיסה, והשנייה דרך החליטה - וההבחנה שביניהן היא רק בשאלה מי הפוטר ומי המחייב.
חלות תודה ורקיקי נזיר:
מכאן עוברת המשנה לדון בחלות התודה וברקיקי הנזיר - החלות המובאות עם קרבן התודה, וסוגי המנחות המובאים על ידי הנזיר. וההבחנה היא כדלהלן:
עשאן לעצמו - פטור: העושה אותן לצורך קרבנו האישי, פטור מן החלה, שכן בשעת הגלגול היה הבצק הקדש ונשאר הקדש, והקדש פטור מן החלה.
עשאן למכור בשוק - חייב: העושה אותן כדי למוכרן לנזיר או למביא קרבן תודה, חייב בחלה.
ומדוע חייב? משום שמדובר במצב שבו סופן שאינן קרבות, ובעליהן עתיד לאוכלן בעצמו. בשעת העשייה, אף שנעשו לשם קרבן, יודע העושה שייתכן שלא יימצא לו קונה, ואם לא יימצא - יאכלן בעצמו. לפיכך אין כאן קדושה ודאית אלא קדושה בכוח בלבד, ומאחר שסופן להיאכל על ידו, הרי הן חייבות בחלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל במעיסה ובחליטה אחת היא, ושני התנאים נחלקו רק בשאלה מי מהם המחייב ומי הפוטר. כמו כן עמדנו על דין חלות תודה ורקיקי נזיר: העושה אותן לעצמו פטור, מפני שהבצק הקדש בשעת גלגולו; והעושה אותן למכור בשוק חייב, מפני שקדושתן אינה ודאית וסופן להיאכל על ידו.