חלה, פרק א', משנה ד'. המשנה הקודמת מנתה פריטים שהיו פטורים ממעשר וחייבים בחלה; משנתנו עוסקת במקרה ההפוך בדיוק. לשון המשנה: "אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה" - כלומר חייבים במעשרות ובתרומת מעשר, אך פטורים מחיוב חלה.
מינים שאינם מחמשת מיני דגן:
תחילה מונה המשנה מינים שאינם נחשבים דגן, ומאחר שאינם מחמשת מיני דגן אינם באים לידי חימוץ. וכפי שכבר הוסבר במסכת, אין חובת חלה אלא בדבר שיכול להיעשות חמץ. ואלו הם:
"האורז"
"והדוחן"
"והפרגים" - זרעי הפרג.
"והשומשמין" - זרעי שומשום.
"והקטניות"
שיעור החיוב:
לאחר שסיימה לעסוק במינים, פונה המשנה לשיעור: "ופחות מחמשת רבעים בתבואה". אף כאשר מדובר בתבואה מחמשת מיני דגן החייבים בחלה, אם כמות הקמח פחותה מחמשת רבעים - אין בה חיוב חלה. זהו שיעור החלה, העולה לארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה. בפחות מכך אין חיוב חלה, אך כמובן קיים חיוב מעשר.
עיסות שאין דרכן בבצק רגיל:
"הסופגנין" - מיני מאפה שמרקמם דמוי בלילה ולא בצק, ולפיכך פטורים.
"והדובשנין" - בצק המטוגן בדבש, או הנילוש בדבש.
"והאיסקריטין" - מאכל נוסף המבוסס על בלילה.
"וחלת המשרת" - בצק עבה, אלא שהוא מבושל במים. ומאחר שסופו להתבשל במים, אינו חייב בחלה.
המדומע:
"והמדומע" - תבואה או קמח שנתערבה בהם תרומה. כל אלו פטורים מן החלה. ראוי לציין נקודה מעניינת: במדומע ישנו רוב חולין, ומן הדין היה שהתרומה תתבטל מן התורה ברוב, ורק מדרבנן נדרש שיעור של אחד ממאה כדי לבטלה.
משום כך יש מן המפרשים המבארים שמקרה זה מוכרח לעסוק דווקא בחלה בזמן הזה, שחיובה מדרבנן. שכן מדין תורה אין כאן מדומע ממש, והעיסה הייתה אמורה להתחייב בחלה. אלא שמאחר שממילא עסקינן בחלה דרבנן, ניתן לומר שמכיוון שקבעו חכמים שאין התרומה בטלה בנסיבות אלו - שוב אין העיסה נחשבת חייבת בחלה.
לסיכום: משנה זו מונה את הפטורים מן החלה והחייבים במעשרות: מינים שאינם מחמשת מיני דגן ואינם באים לידי חימוץ (אורז, דוחן, פרג, שומשום וקטניות), עיסה שאין בה שיעור של חמשת רבעים, עיסות שאין דרכן בבצק רגיל (סופגנין, דובשנין, איסקריטין וחלת המשרת), והמדומע - שפטורו נתבאר על פי חיוב חלה מדרבנן בזמן הזה.