חלה, פרק א', משנה ג'. משנה זו מונה מקרים שבהם קיימת חובת חלה ואף על פי כן אין חובת מעשרות, שכן שתי החובות אינן עולות תמיד בקנה אחד זו עם זו.
לשון המשנה:
"אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות" - הדברים הבאים חייבים בהפרשת חלה, אך פטורים מהפרשת מעשרות:
"הלקט והשכחה והפאה וההפקר" - לקט הוא הנופל בשעת הקצירה; שכחה היא מה שנשכח על ידי הקוצר; פאה היא פינת השדה הנותרת עומדת לעניים ולדלים; והפקר הוא דבר שאין לו בעלים. כל אלו פטורים ממעשר, ואף על פי כן חייבים בחלה, שכן בשעה שהאדם עושה מהם בצק כבר זכה בהם ונעשו שלו, וחיוב החלה חל בשעת עשיית הבצק.
"ומעשר ראשון שניטלה תרומתו" - מעשר ראשון הניתן ללוי, שכבר הופרשה ממנו תרומת מעשר. כמעשר ראשון הוא פטור ממעשר, אך הלוי חייב להפריש ממנו חלה.
"ומעשר שני והקדש שנפדו" - מעשר שני והקדש שכבר נפדו. אף שנפדו, פטורים הם ממעשרות, משום שהפדיון נעשה לאחר שחל עליהם חיוב המעשר; ואילו חיוב החלה מאוחר יותר, ולכן חייבים בה.
"ומותר העומר" - הנותר מקרבן העומר.
"ותבואה שלא הביאה שליש" - תבואה שלא צמחה אפילו שליש מגידולה.
ביאור מעשר ראשון שניטלה תרומתו:
הראשונים מבארים כי ביטוי זה, כדרכו בכל הש"ס, מכוון למצב שבו הופרשה ממנו תרומת מעשר, אך תרומה גדולה - התרומה המקורית הניתנת לכהן - לא הופרשה ממנו. מדובר במעשר ראשון שהופרש מוקדם, בעודו בשיבוליו, קודם שחל חיוב תרומה גדולה, ולמדים מן הפסוק שהמפריש בשלב זה אינו חייב עוד להפריש ממנו תרומה גדולה. תרומת מעשר, לעומת זאת, חלה עליו והופרשה ממנו, והוא פטור ממעשרות אך חייב בחלה.
ביאור מעשר שני והקדש שנפדו:
לפי הירושלמי, אף המקרה של מעשר שני מדבר במי שהפריש את המעשר השני מוקדם, קודם חיוב התרומה, ולפיכך לא הופרשה ממנו תרומה גדולה, ואף בדיעבד אינו חייב בהפרשתה, מאחר שכבר ניטל כמעשר שני. וההקדש - מאותו טעם: נפדה לאחר חיוב המעשר, אך קודם חיוב החלה.
ביאור מותר העומר:
קרבן העומר, בהיותו תבואה חדשה, היה מנופה היטב כדי שיהיה ראוי להבאה בבית המקדש בשישה עשר בניסן. מתוך כך נותרה כמות שלא הייתה נחוצה, שעדיין היו מעורבים בה חלקיקי סובין וכדומה, ויצאה מקדושתה ונפדתה. מאחר שבשעת חיוב המעשרות היה קדוש - פטור מן המעשר; ואילו בשעת חיוב החלה כבר נפדה - ולכן חייב בחלה.
ביאור תבואה שלא הביאה שליש:
תבואה כזו פטורה ממעשרות, שכן במעשרות נאמר "תבואת זרעך", ומכאן שצריך שיהיה "דבר שזורעים אותו וצומח" - דבר שאילו היה נזרע היה צומח, ואילו תבואה בשלב כה מוקדם אין בה יכולת לצמוח. אולם הקריטריון לחלה הוא דבר הבא לידי חימוץ, ומאחר שתבואה זו יכולה לבוא לידי חימוץ אף בשלב מוקדם זה - חייבת היא בחלה.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר חולק בנקודה אחרונה זו וסובר כי "תבואה שלא הביאה שליש - פטורה מן החלה". הוא לומד זאת מן הפסוק "כי תרומת האדמה תהיה לכם", שהחלה נלקחת באותו אופן שבו נלקחת תרומה: כשם שאין תרומה חלה בתבואה שלא גדלה שליש, כך אף החלה.
לסיכום: במשנה זו מנינו את המקרים שבהם קיימת חובת חלה בלא חובת מעשרות - הלקט, השכחה, הפאה וההפקר; מעשר ראשון שניטלה תרומתו; מעשר שני והקדש שנפדו; מותר העומר; ותבואה שלא הביאה שליש. היסוד המשותף לכולם הוא הפער בין זמן חיוב המעשרות לזמן חיוב החלה ובין הקריטריונים של שתי החובות, ובנקודה האחרונה נחלק רבי אליעזר ולמד חלה מתרומה.