חלה, פרק א', משנה ב'. משנה זו ממשיכה לדון בחמשת מיני הדגן - חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון - הפעם לעניין הלכות נוספות, מלבד דיני חלה.
דיני מצה וחמץ בפסח:
"האוכל מהם כזית מצה בפסח - יצא ידי חובתו" - האוכל כזית מצה העשויה מאחד מחמשת המינים הללו, יצא ידי חובת אכילת מצה. מקור הדין הוא מסמיכות הפרשיות שבספר דברים, שבו נסמך איסור אכילת חמץ למצוות אכילת מצה. מכאן למדים שהמינים הנעשים חמץ הם המינים שבהם ניתן לקיים את מצוות מצה. חמשת המינים הללו הם היחידים המחמיצים, ואילו שאר מיני התבואה אינם באים לידי החמצה אלא נעשים סרוחים בלבד.
"כזית חמץ - חייב בכרת" - האוכל כזית חמץ מאחד מחמשת המינים הללו חייב כרת, שהוא העונש על אכילת חמץ בפסח.
"עֵרַב אחד מהם בכל המינים - הרי זה עובר בפסח" - אם התערב אחד מחמשת מיני הדגן שנעשה חמץ בשאר המינים, נאמרו שני פירושים בלשון "עובר בפסח":
יש המפרשים שהמחזיק תערובת שיש בה חמץ עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא".
ויש המפרשים שכוונת המשנה היא שחובה להשמיד את התערובת ולבערה מן העולם.
כך או כך, תערובת זו אסורה בפסח.
הלכות נדרים:
"הנודר מן הפת ומן התבואה - אסור בהם, דברי רבי מאיר" - הנודר שלא יאכל פת או תבואה, אסור בחמשת המינים הללו. לדעת רבי מאיר, מינים אלו הם המהווים את הקטגוריה של תבואה, דגן. אלא שהמונח "דגן" בלשון העברית עשוי לכלול אף מינים שמעבר לחמשת מיני הדגן, שכן הוא כולל כל דבר הנעשה ערימה.
"וחכמים אומרים: הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן" - החכמים חולקים וסוברים כי אף הנודר בלשון "דגן" אינו נאסר אלא בחמשת המינים בלבד. כל שאר המינים - אורז, תירס וכיוצא בהם - אינם נחשבים דגן.
חלה ומעשרות:
"וחייבים בחלה ובמעשרות" - חמשת המינים חייבים בהפרשת חלה ובהפרשת מעשרות. חיוב החלה כבר נזכר לעיל, וכן חיוב המעשר נזכר בתחילת המשנה הראשונה, והחזרה כאן באה כהקדמה למשנה הבאה, שתדון באילו דברים חייבים בחלה ואפשר שאינם חייבים במעשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיניהם של חמשת מיני הדגן מלבד חלה: יוצאים בהם ידי חובת מצה בפסח, וחייבים כרת על אכילת כזית חמץ מהם; תערובת שיש בה מהם אסורה בפסח, בין משום "בל ייראה ובל יימצא" ובין מצד חובת הביעור; לעניין נדרים נחלקו רבי מאיר וחכמים בהיקף המונח "דגן"; ולבסוף שנינו כי מינים אלו חייבים בחלה ובמעשרות, כהקדמה לדיון שבמשנה הבאה.