ביכורים, פרק ד', משנה ב'. אנו עוסקים בברייתו של האנדרוגינוס, ומשנתנו מונה את הדינים שבהם דומה האנדרוגינוס מבחינה הלכתית לאיש.
"כיצד שווה לאנשים?":
"מטמא בלובן כאנשים" - הטומאה היוצאת מגופו, שהיא לבנה, מטמאת אותו כדרך שהיא מטמאת את האיש. כוונת הדברים היא להפרשה הנקראת זיבה, שיש לאיש (ונשאלת השאלה מהי בדיוק מבחינה רפואית). אם יצאה מן האנדרוגינוס אותה הפרשה עצמה, הרי הוא טמא באותו אופן שבו נטמא איש.
"ומתעטף כאנשים" - עטיפה פירושה המילולי להתעטף בטלית, אך הכוונה כאן להתלבשות באופן כללי: הוא מתלבש כאיש ולא כאישה.
"ונושא אבל לא נישא כאנשים" - בנישואין שבין איש לאישה הוא פועל כאיש: הוא נושא אישה, אך הוא עצמו אינו נישא כדרך שאישה נישאת. ואף לעניין משכב זכר, איש הבא עליו חייב משום פעילות הומוסקסואלית.
"ואמו יושבת עליו בדם טוהר כאנשים":
הלכה היא באישה היולדת, שלאחר ימי הטומאה באים ימי טוהר, שכל דם שהיא רואה בהם נחשב טהור:
יולדת זכר - שבעה ימי טומאה, ולאחריהם שלושים ושלושה ימי טוהר.
יולדת נקבה - ארבעה עשר ימי טומאה, ולאחריהם שישים ושישה ימי טוהר.
ימי הטוהר הם קולא והקלה, ולפיכך אמו של האנדרוגינוס מוגבלת לימי הטוהר של לידת זכר: שלושים ושלושה ימים בלבד, ולא שישים ושישה ימים כדין לידת בת.
"ואינו מתייחד עם הנשים כאנשים" - אסור לו להתייחד עם אישה, בדיוק כשם שאסור לאיש להתייחד עמה.
"ואינו ניזון עם הבנות כאנשים":
הדין נוגע למי שמת והניח אחריו בנים ובנות. הכול תלוי בשאלה אם יש בעיזבון די כסף לפרנס את כולם עד שהבנות מגיעות לגיל מסוים:
נכסים מרובים: הבנים יורשים, והבנות ניזונות מן הבנים.
נכסים מועטים: הבנות ניזונות, והבנים יוצאים לבקש על הפתחים.
באה המשנה ומלמדת, שבמצב של נכסים מועטים - שבו הבנות ניזונות והבנים יוצאים לקבץ נדבות - אין האנדרוגינוס ניזון יחד עם הבנות. מחמירים עליו ואומרים לו: הבא ראיה שאתה בת. וכל עוד אינו יכול להוכיח שהוא בת, הרי הוא כבנים ועליו לצאת ולקבץ נדבות.
"ואינו מקיף ואינו מיטמא למתים כאנשים" - הוא נחשב כזכר לעניין דינים אלו:
איסור הקפת פאות הראש.
איסור גילוח הזקן בתער.
אם הוא כהן, בן כהן, אסור לו לבוא במגע עם המת, כדרך שכהן זכר אסור בכך, בעוד שכהנת מותרת. מחמירים עליו ומניחים שהוא זכר, ולפיכך חל עליו האיסור להיטמא לגופת מת.
"וחייב בכל המצוות שבתורה כאנשים" - לרבות מצוות עשה שהזמן גרמא, שהאיש חייב בהן והאישה פטורה מהן. הוא חייב בהן מחמת החומרה שיש לנהוג בו, מחמת הספק שמא אכן איש הוא ולפיכך חייב בכל המצוות.
לסיכום: במשנה זו מנינו את הדינים שבהם שווה האנדרוגינוס לאיש - טומאת הלובן, ההתעטפות וההתלבשות, נישואין (נושא ואינו נישא), ימי הטוהר של אמו כיולדת זכר, איסור הייחוד עם נשים, אי-הימנות עם הבנות למזונות בנכסים מועטים, איסורי הקפה וגילוח וטומאת כהן למת, והחיוב בכל המצוות ובכללן מצוות עשה שהזמן גרמא - כל אלו מתוך החומרה הנובעת מן הספק.