ביכורים, פרק ג', משנה י"ב. משנה זו שבה ומבררת קביעה שנשנתה כבר בפתח הפרק השני: הביכורים הם נכסי כהן, שייכים לו וחלק מרכושו. שואלת משנתנו: "למה אמרו הביכורים כנכסי כהן?" - באיזה אופן נחשבים הביכורים כנכסיו של הכהן?
באילו אופנים הביכורים הם כנכסי כהן:
"שהוא קונה מהם עבדים" - בשוויים רשאי הכהן לרכוש עבדים.
"וקרקעות" - וכן קרקעות.
"ובהמה טמאה" - אפילו בהמה שאינה כשרה למאכל.
"ובעל חוב נוטלן בחובו" - נושה שהכהן חייב לו כסף רשאי ליטלם כפירעון הלוואתו.
"והאשה בכתובתה" - ואישה גובה בהם את כתובתה.
נמצא שהביכורים שייכים לכהן לגמרי, ואין השימוש בהם מוגבל כדרך שמוגבל מעשר שני, שאין להשתמש בו אלא לדברים העומדים להיאכל ונאכלים בירושלים. הביכורים שייכים לכהנים, ורשאי הוא למוכרם ולרכוש בשוויים כל אחד מן הפריטים הללו.
"כספר תורה" - שתי גרסאות:
לגרסה שלפנינו, "כספר תורה", מבאר הרב כי ספר תורה דינו כדין ביכורים, שאף אותו יכולה האישה ליטול כתשלום כתובתה.
יש הגורסים "וספר תורה", כלומר שאף ספר תורה ניתן לרכוש בכספי ביכורים.
לגרסה השנייה יש לשאול: אם אפילו בהמה טמאה ניתן לרכוש בכספי ביכורים, בוודאי שניתן לרכוש בהם ספר תורה. וההסבר הוא, שאת שאר הפריטים - עבד, קרקע ובהמה טמאה - ניתן למכור ולרכוש בדמיהם אוכל, ואילו ספר תורה אינו נמכר לצורך רכישת אוכל. לפיכך היה מקום לחשוב שאין הוא בכלל, ובאה המשנה ולימדה שאף ספר תורה ניתן לרכוש בכספי ביכורים.
שיטת רבי יהודה:
ממשיכה המשנה: "רבי יהודה אומר: אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה" - אין נותנים ביכורים לכל כהן שהוא, אלא לכהן שהוא חבר. 'חבר' הוא מי שמקפיד לאכול את פירותיו וחוליו בטהרה. הטעם: כהן שהוא עם הארץ עלול שלא לנהוג בהם בטהרה הראויה, והביכורים צריכים להיאכל בטהרה. ומה שאמר "בטובה" - שהכהן מחזיק טובה לנותן ומביע לו את הכרת התודה שלו.
אולם הרב, על פי הרמב"ם, מבאר כי עיקר הדגש בדברי רבי יהודה הוא במילה "בטובה", ובכך הוא חולק על התנא קמא שאמר שניתן לקנות בביכורים כל דבר. לדעתו, הדבר היחיד שניתן לעשות בביכורים הוא לתתם לכהן אחר, ואותו כהן מביע לנותן את הכרת הטוב שלו; מלבד זאת אין לו בהם אלא נתינה בלבד. בכך בא רבי יהודה לחלוק ולומר שאין הביכורים נחשבים כנכסי כהן במובן זה.
נתינת הביכורים לאנשי המשמר:
ממשיכה המשנה ומלמדת שנותנים את הביכורים לכהנים העובדים באותו שבוע בעבודה. הכהנים מחולקים לעשרים וארבעה משמרות, והמשמר המשרת בשבוע שבו מביא האדם את ביכוריו הוא המקבלם, והם מחלקים אותם ביניהם כשאר הקודשים המתחלקים בבית המקדש. ונותנים להם בין שהם חברים ובין שאינם חברים, לפי שבדברים המובאים לעזרה ובקרבנות אין חוששים שכהן שאינו חבר לא יאכלם בטהרה - הכול מקפידים לאכול קודשים בטהרה, והביכורים בכלל זה, והרי הם ככל דבר אחר המתחלק בין הכהנים.
לסיכום: במשנה זו למדנו מדוע נאמר שהביכורים הם כנכסי כהן - שהוא קונה בהם עבדים, קרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב ואישה נוטלים אותם בחובם ובכתובתה; עמדנו על שתי הגרסאות בעניין ספר תורה; על שיטת רבי יהודה שאין נותנים אלא לחבר בטובה ועל ביאור הרמב"ם שבכך הוא חולק על התנא קמא; ולבסוף על נתינת הביכורים לאנשי המשמר, המתחלקים בהם ככל הקודשים, בין שהם חברים ובין שאינם חברים.