ביכורים, פרק ג', משנה ט'. משנה זו דנה בקישוטי הביכורים - בדברים שהוסיפו כדי לעטר את הביכורים - ובשאלה עד כמה עליהם להיות כדין הביכורים עצמם.
שתי דעות במשנה:
"מעטרין את הביכורים חוץ משבעת המינים" - לדעה הראשונה, מותר לעטר את הביכורים אף בפירות שאינם משבעת המינים.
רבי עקיבא: "אין מעטרין את הביכורים אלא משבעת המינים" - רבי עקיבא חולק וסובר כי העיטור אינו נעשה אלא מפירות שבעת המינים, בדיוק כביכורים עצמם.
העיטור נעשה, כפי שהוזכר קודם לכן, בטרם היו נכנסים לירושלים: היו מייפים את הביכורים ומקשטים אותם בפירות נאים, כדי שייראו במיטבם. לדעה הראשונה ניתן היה להשתמש לשם כך אף בתפוחים, בתפוזים וכיוצא בהם, שאינם נמנים עם שבעת המינים.
טעמו של רבי עקיבא:
הירושלמי מבאר כי רבי עקיבא גזר גזירה, שלא יבואו לטעות בעיטור מחמת הביכורים עצמם: אם יביא אדם עיטורי ביכורים ממינים שאינם משבעת המינים, עלולים הרואים לסבור שאף הביכורים עצמם מובאים מפירות שאינם משבעת המינים.
מטעם זה עצמו יסבור רבי עקיבא שאין עושים עיטורי ביכורים אלא מפירות ארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל היא המקום היחיד שממנו מביאים ביכורים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בדין קישוטי הביכורים - לדעה הראשונה מעטרים אף שלא משבעת המינים, ולדעת רבי עקיבא רק משבעת המינים, מחשש שיטעו לומר שאף הביכורים עצמם באים ממינים אחרים. מאותו טעם עצמו נדרש שיהיו העיטורים מפירות ארץ ישראל דווקא.