ביכורים, פרק ג', משנה ז'. המשנה שלפנינו מלמדת נושא מעניין הנוגע לאוריינות, או ליתר דיוק - להיעדרה.
שלושת השלבים שבמשנה:
"בראשונה, כל מי שיודע לקרות - קורא" - מי שידע לקרוא, היה קורא את מקרא הביכורים בעצמו.
"וכל מי שאינו יודע לקרות - מקרין אותו" - מי שלא ידע לקרוא, היו קוראים לפניו את המילים והוא חוזר אחריהן.
"נמנעו מלהביא" - אנשים חדלו מלהביא ביכורים, מפני שהתביישו בחוסר יכולתם לקרוא.
יש להבהיר את טיבו של הקושי: אין מדובר בקריאה מתוך ספר, אלא ביכולת לקרוא עברית ולומר את המילים בלשון הקודש. בזמן בית המקדש השני הלשון הרווחת הייתה ארמית ולא עברית, ולפיכך היו רבים שלא ידעו לקרוא את נוסח המקרא.
מכאן נולד החשש מפני הבושה: מי שנזקק לכך שיקריאו לפניו, נחשף ברבים בחוסר ידיעתו, ומחמת כך נמנעו אנשים מלהביא ביכורים כלל.
התקנה: בית דין קבע "שיהיו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע" - בין אם ידע האדם עברית ובין אם לאו, לכולם היו מקריאים, וכולם היו חוזרים אחר המקריא ללא קשר לרמת ידיעתם.
לסיכום: באופן זה נעשתה הקריאה אחידה אצל הכול, וממילא לא נותרה לאיש סיבה להתבייש.