ביכורים, פרק שני, משנה י"א - המשנה האחרונה בפרק, החותמת את סוגיית הכוי. בפרק זה למדנו באילו דרכים דומה הכוי לבהמה ובאילו דרכים הוא דומה לחיה. כעת שואלת המשנה: "כיצד אינו שווה לא לחיה ולא לבהמה" - באילו עניינים אינו דומה לחיה, בעל חיים שאינו מבוית, ואף אינו דומה לבהמה, בעל חיים מבוית.
הדרכים שבהן אין הכוי שווה לא לחיה ולא לבהמה:
"אסור משום כלאים עם החיה ועם הבהמה" - איסור כלאים כולל את האיסור להעביד שני מיני בעלי חיים שונים יחדיו, וכן את האיסור להרביעם זה עם זה. הכוי אינו נחשב מין שניתן לצרפו לא עם החיה ולא עם הבהמה. התפארת ישראל מקשה כאן: הרי באופן כללי אין מרביעים מין אחד עם מין אחר, בין ששניהם בהמה ובין ששניהם חיה, ואם כן מה החידוש בכוי? שאלה זו אינה פשוטה ליישוב, אך מכל מקום נוקטת המשנה שמבחינה זו אין הכוי לא כחיה ולא כבהמה.
"הכותב חיותו ובהמתו לבנו, לא כתב לו את הכוי" - אדם שכתב לבנו במתנה את כל חיות הבר שברשותו ואת כל בהמותיו, אין הכוי נכלל במתנה זו. אין הכוי נכתב לו כדרך שנכתבים החיה והבהמה, שכן הוא מין נפרד בפני עצמו.
"אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה, הרי הוא נזיר" - האומר "הריני נזיר" ותולה את נדרו בכך שהכוי חיה, או בכך שהוא בהמה, בכל אופן חלה עליו נזירות.
ראוי לדייק כי הפרט האחרון, ענייני הנזירות, אינו נמנה באמת עם הדרכים שבהן אין הכוי דומה לא לחיה ולא לבהמה. שהרי בכל נוסח שיאמר האדם יהיה נזיר: בין שאמר שזו חיה, בין שאמר שזו בהמה, בין שאמר שזו חיה וגם בהמה, ובין שאמר שאינה לא חיה ולא בהמה - בכל אלו חלה הנזירות. הטעם לכך הוא שבכל אחת מן האמירות הללו יש צד של אמת, ומאחר שחלק מכל אחת מהן נכון, הולכים לחומרא. כל עוד דבריו נכונים ולו באופן חלקי - שהכוי דומה חלקית לחיה ולבהמה, או אינו דומה לחיה ולבהמה - חלה עליו הנזירות. לפיכך אין זה נחשב באמת אחד מן העניינים שבהם אין הכוי כחיה ואינו כבהמה.
בשאר הדברים שווה הכוי לחיה ולבהמה כאחד:
שחיטה: הכוי טעון שחיטה, בדיוק כשם שהחיה נשחטת והבהמה נשחטת.
טומאת נבלה: אם מת בלא שחיטה, חלה עליו טומאת נבלה, דין החל הן על החיה והן על הבהמה, וכך אף בכוי.
אבר שנחתך ממנו: אבר שנחתך מן הכוי, יש בו טומאה כשם שהדבר בחיה ובבהמה - אותו אבר מקבל מעמד של נבלה אף על פי שכל שאר הבהמה חיה וקיימת. אף בכוי הדין כן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הדרכים שבהן אין הכוי שווה לא לחיה ולא לבהמה - איסור כלאים עם שתיהן, ואי הכללתו בכתיבת החיות והבהמות לבן; ועמדנו על כך שדין הנזירות אינו נמנה עם דרכים אלו, שכן בכל אמירה חלה הנזירות מחמת החומרא. לעומת זאת, בשאר העניינים - שחיטה, טומאת נבלה וטומאת אבר שנחתך - שווה הכוי לחיה ולבהמה כאחד.