ביכורים, פרק ב', משנה י'. משנה זו ממשיכה את הדיון במעמדו של הכוי, והפעם היא מתמקדת בדרכים שבהן הכוי דומה לבהמה.
הדרכים שבהן הכוי דומה לבהמה:
"חלבו אסור כחלב בהמה" - כפי שהוזכר במשנה הקודמת, החלב, אותם שומנים מסוימים, אסור באכילה בבהמה, ואילו אותם שומנים עצמם בחיה מותרים. מאחר שאין ידוע אם הכוי בהמה או חיה, יש להחמיר ולאסור את חלבו באכילה ככל חלב בהמה. אולם המשנה מסייגת: אין חייבים עליו כרת, ואף אין מביאים עליו קרבן חטאת באכילה בשוגג ובלא כוונה, שכן כל האיסור נובע מספק בלבד.
"ואינו נלקח בכסף מעשר שני לאכול בירושלים" - אין קונים כוי בכספי מעשר שני כדי לאוכלו בירושלים בתורת חולין. הטעם: בהמה אינה נקנית בכספי מעשר שני לאכילת חולין, אלא הדבר המשובח ביותר לעשות בכסף זה הוא להביאה כקרבן; ואילו חיה, שאינה ראויה להקרבה, מותר לקנותה בכסף מעשר ולאוכלה בירושלים כחולין. מחמת האפשרות שהכוי בהמה, יש להחמיר ולאסור את קנייתו בכסף מעשר שני לאכילת חולין.
"וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה" - השוחט בהמה חייב לתת לכהן את הזרוע, הלחיים והקיבה, וחובה זו נוהגת בבהמה בלבד ולא בחיה. מאחר שיש להחמיר ולראות בכוי בהמה, חייבים לתת בו מתנות אלו לכהן.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר פוטר ממתנות כהונה. טעמו: מאחר שהדבר עומד בספק, חל עליו הכלל שבידינו - "המוציא מחברו עליו הראיה". הכהן, המבקש לטעון שמגיעים לו הזרוע, הלחיים והקיבה של הכוי, הוא זה שעליו להוכיח שמדובר בבהמה ושהמתנות מגיעות לו. וכל עוד לא הוכיח, בעל הכוי יכול לטעון כנגדו שלהערכתו זו חיה, ולפיכך אין הוא חייב לתת לו את הזרוע, הלחיים והקיבה.