ביכורים, פרק ב', משנה ט'. כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, משנתנו באה לפרט פן אחד מדברי המשנה הקודמת: "כיצד שווה לחיה". הכוי הוא בריה שלא הוכרעה זהותה - האם חיה היא, כלומר בהמת בר, או שמא בהמה מבויתת. באיזה אופן, אם כן, חולק הכוי את הלכותיה של חיה?
"דמו טעון כיסוי כדם חיה":
חיה, כמו עוף, טעונה כיסוי הדם לאחר השחיטה, ואילו בהמה - כגון פרה או כבשה - אין דמה טעון כיסוי. השוחט צבי חייב לכסות את דמו, בדיוק כשם שמכסים את דם התרנגולת. לפיכך קובעת המשנה: "דמו טעון כיסוי כדם חיה" - מאחר שאין ידוע מה טיבו, יש להחמיר ולנהוג בו כאילו אפשר שהוא חיה, ולכסות את דמו.
כעת מזכירה המשנה שתי הלכות שאינן נובעות מדמיונו לחיה, אלא דווקא מן הזהירות בכיוון ההפוך:
"ואין שוחטין אותו ביום טוב" - אין שוחטים כוי ביום טוב, מפני הבעיה שבכיסוי דמו.
"ואם שחטו, אין מכסין את דמו" - ואם בכל זאת שחטו, אין מכסים את דמו ביום טוב.
הטעם לכך, לפי חלק מן הדעות: הרואים יניחו שאם מכסים את דמו ביום טוב, בהכרח ברור שהוא חיה. ומה בכך? הלכה נוספת היא שחלבים מסוימים הקרויים חֵלֶב אסורים באכילה בבהמה ומותרים באכילה בחיה. מאחר שחלבה של חיה מותר, חוששים שמא יסיקו שהכוי חיה ודאית, ויבואו לאכול את חלבו. משום כך אין מכסים את דמו ביום טוב, וממילא אף אין שוחטים אותו. מכל מקום, שתי הלכות אלו אינן נובעות מכך שהוא דומה לחיה, אלא מן ההתחשבות באפשרות שאיננו חיה.
"חלבו מטמא בטומאת נבֵלה":
כאן מצויה תפנית יוצאת דופן, וזהו ההבדל שבין בהמה לחיה:
בבהמה: חלבה אסור באכילה ואינו נחשב כבשרה. לפיכך, בהמה שמתה ונעשתה נבֵלה - בשרה מטמא בטומאת נבֵלה, אך חלבה אינו מטמא.
בחיה: חלבה מותר באכילה ונחשב כבשרה ממש. לפיכך, אם מתה ולא נשחטה, חל דין טומאת נבֵלה אף על חלבה.
נמצא שטומאת נבֵלה הולכת אחר השאלה אם החלק נחשב בשר המותר באכילה אם לאו. משום כך, בבואנו להחמיר ולהחשיב את הכוי כחיה, אנו מטילים טומאה גם על חלבו: "חלבו מטמא בטומאת נבֵלה", כדין חיה.
אולם המשנה מסייגת: טומאה זו אינה אלא ספק. לפיכך, אדם שנכנס למקדש לאחר שנטמא אפשר מחמת אותו חלב, אינו מביא קרבן על סמך טומאה זו, שהרי לא נודע לו בוודאות שנטמא, ואין כאן אלא ספק בלבד.
"ואין פודין בו פטר חמור":
פדיון פטר חמור צריך להיעשות בשה, כלומר בכבש. אף שקיימת אפשרות שהכוי הוא מסוג השה - ובפרט לדעה שהוא בא מתיש זכר ומאיילה נקבה, ואולי צד העז גובר בו והרי הוא ממשפחת הצאן - יש להחמיר ולומר שמא אין הוא נחשב שה אלא חיה. וזהו הצד שבו פתחה המשנה, "כיצד שווה לחיה": האפשרות שהוא חיה, מצד האיילה. לפיכך אין פודים בו את בכור החמור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הפרטים שבהם משתווה הכוי לחיה: דמו טעון כיסוי כדם חיה, וחלבו מטמא בטומאת נבֵלה - אלא שטומאה זו ספק היא ואין מביאים עליה קרבן, ואין פודים בו פטר חמור, שמא אינו שה. כמו כן עמדנו על שתי ההלכות הנובעות דווקא מן החשש ההפוך: שאין שוחטים אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסים את דמו, שמא יבואו להחזיקו כחיה ודאית ולהתיר את חלבו באכילה.