ביכורים, פרק ב', משנה ז'. בהמשך לענייננו של הפרק, העוסק בדברים הדומים זה לזה בפרט אחד ונבדלים זה מזה בפרט אחר, שנינו: "דם מהלכי שתיים שווה לדם בהמה להכשיר את הזרעים". 'מהלכי שתיים' - ההולכים על שתי רגליים, כלומר בני האדם.
הדמיון לדם בהמה - הכשר לקבל טומאה:
דם האדם ודם הבהמה שווים בכך ששניהם נמנים עם שבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה. דבר העשוי להיטמא אינו מקבל טומאה כל עוד לא בא במגע עם אחד משבעת המשקים; ומשבא במגע עם אחד מהם, הוכשר לקבל טומאה ויכול להיטמא. הדם הוא אחד מאותם שבעה משקים - ולא דם בהמה בלבד, אלא אף דמו של אדם.
הדמיון לדם השרץ - פטור מאיסור אכילת דם:
המשנה ממשיכה ומלמדת כי דם מהלכי שתיים דומה גם לדמו של שרץ - אחד משמונת השרצים המנויים בתורה בפרשת שמיני. בדמם של אותם שמונה שרצים ההלכה היא שאין הוא נחשב דם שחייבים עליו משום אכילת דם: האוכלו חייב משום איסור אכילת שרץ, ולא משום איסור אכילת דם.
וכן הוא באדם: האוכל דם אדם אינו חייב מן התורה משום אכילת דם, ואין בו איסור הכרת שבאכילת דם. מדרבנן אין לאכול דם שפירש מן הגוף, ואולם התירו חכמים למי ששיניו מדממות למצוץ את הדם כל עוד לא פירש מגופו - שכן אין כאן חשש מראית העין, שמא ייראה כאוכל דם בהמה, מאחר שהדם נמצא בתוך פיו.
נמצא שדם אדם אינו אסור מן התורה, ובכך הוא דומה לדם השרץ שאין בו איסור דם. אלא שבשרץ עצמו קיים איסור אכילת שרץ, ואילו על אכילת דמו אין חיוב משום דם.
לסיכום: משנתנו מציגה את דם האדם בשני צדדי השוואה: מצד אחד הוא שווה לדם בהמה לעניין הכשר הזרעים לקבל טומאה, שהרי הדם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים; ומצד שני הוא שווה לדם השרץ, שאין חייבים על אכילתו משום איסור דם.