משנה ד' במסכת ביכורים מונה את הדברים שיש בביכורים כמאפיין ייחודי, ואינם נוהגים בתרומה ובמעשר שני.
יש בביכורים מה שאין בתרומה ובמעשר שני:
"נקנין במחובר לקרקע" - הביכורים מופרשים ומזוהים כשהם עדיין מחוברים לאילן, ובשעה זו כבר חל עליהם מעמד של ביכורים. תרומה ומעשר, לעומת זאת, אינם ניתנים להפרשה בעודם מחוברים לקרקע, אלא רק לאחר שנקצרו, ואז חלה מצוות ההפרשה.
"ועושה אדם כל שדהו ביכורים" - הרשות בידו לעשות את שדהו כולו ביכורים אם יחפוץ בכך. בתרומה ובמעשר שני אין הדבר כן: יש להותיר שיריים ניכרים לכל הפחות, ואם עשה את כל שדהו תרומה או מעשר - אין ההפרשה מועילה.
"וחייב באחריותם" - האדם אחראי להביא את הביכורים לבית המקדש, ואם אירע בהם דבר - נגנבו, אבדו או נטמאו קודם שהובאו - חייב להביא אחרים תחתיהם. בתרומה ובמעשר שני אין אחריות כזו: משאבדו, אבדו, ואין עליו לעשות בהם דבר נוסף.
וטעונים קרבן, שיר, תנופה ולינה:
קרבן: עם הבאת הביכורים היו מביאים עמם קרבן שלמים.
שיר: הלוויים היו שרים בבית המקדש בשעת הבאת הביכורים, וזו הייתה דרישה לזמן ההבאה.
תנופה: הביכורים היו מונפים בבית המקדש.
לינה: מצווה ללון בירושלים בלילה שלאחר הבאת הביכורים, כמו שנאמר: "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" - שרק בבוקר שלאחר מכן חוזר האדם לביתו.
ארבעת הדינים הללו אינם שייכים לא בתרומה ולא במעשר שני. בפרט בדין הלינה, שכן בהם אין חובת הבאה למקום מסוים, ולפיכך אין הדבר רלוונטי כלל.
לסיכום: במשנה זו נמנו שבעה מאפיינים ייחודיים לביכורים שאינם נוהגים בתרומה ובמעשר שני: הפרשתם בעודם מחוברים לקרקע, האפשרות לעשות את כל השדה ביכורים, החיוב באחריותם עד להבאתם, וכן חובת הקרבן, השיר, התנופה והלינה.