ביכורים, פרק ב', משנה א'. משנה זו מעמידה זו מול זו שתי קבוצות: תרומה וביכורים מצד אחד, ומעשר שני מצד שני. המשנה פותחת: "התרומה והביכורים" - ומונה שורה של דינים המשותפים לשניהם, ואינם נוהגים במעשר שני.
הדינים המשותפים לתרומה ולביכורים:
"חייבין עליהן מיתה" - זר, מי שאינו כהן, שאכל תרומה או ביכורים, חייב מיתה בידי שמיים על אכילתם.
"וחומש" - הבא לשלם עליהם משלם את הקרן בתוספת חומש. במעשר שני אין קנס של תשלום חומש, כגון באוכלו מחוץ לירושלים.
"ואסורים לזרים" - שניהם אסורים במי שאינו כהן, ואילו מעשר שני מותר אף לזר. ואף שכבר נשנה שזר האוכלם חייב מיתה, נשנה גם "אסורים לזרים" כדי להעמידם כניגוד למעשר שני, המותר לזר.
"והם נכסי כהן" - תרומה וביכורים הם רכושו הגמור של הכהן: רשאי הוא למכרם ולעשות בכסף כל שירצה. שלא כמעשר שני, שבכספו אין רוכשים אלא דברי אכילה ושתייה, ובשמן - אף סיכה; ולפיכך אין הפירות קניינו הגמור של האדם, בשונה מתרומה וביכורים השייכים לכהן במלואם.
"ועולין באחד ומאה" - שיעור ביטולם בתערובת הוא אחד ממאה. מעשר שני אינו טעון שיעור זה, אלא בטל ברוב, כדין רוב האיסורים.
"וטעונין רחיצת ידיים" - יש לרחוץ את הידיים קודם אכילתם, שכן 'סתם ידיים' דינן שני לטומאה, והיו עושות את התרומה והביכורים שלישי לטומאה. שלא כמעשר שני, שמותר לנגוע בו ולאכלו אף בידיים שאינן טהורות.
"והערב שמש" - אדם טמא שטבל במקווה, אין די בטבילתו כדי שיוכל לאכול תרומה וביכורים, עד שתשקע החמה ויחשיך. שלא כמעשר שני, שטבול יום - שטבל ועדיין לא העריב שמשו - אוכלו.
לסיכום: "הרי אלו בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר" - כל הדינים שנמנו כאן משותפים לתרומה ולביכורים, ואילו מעשר שני, כפי שעמדנו לאורך המשנה כולה, אינו שותף להם.