אנו ממשיכים במסכת ביכורים, פרק א' משנה ה'. תחילתה של המשנה משלימה את סוגיית הגרים שבה עסקנו, וסופה שבה אל דיני הבאת הביכורים והקריאה עליהם.
דין בת גרים לכהונה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: "אשה בת גרים לא תינשא לכהונה" - אישה שאביה ואמה גרים אינה נישאת לכהן. לכאורה היה מקום להתירה, שהרי היא עצמה אינה גיורת אלא ילידת ישראל; אלא שנאמר ביחזקאל לגבי הכהנים "כי אם בתולות מזרע בית ישראל", ובת גרים אינה בכלל "זרע בית ישראל".
ממשיכה המשנה: "עד שתהא אמה מישראל" - די בכך שאמה מכלל ישראל, ובוודאי שאם אביה מישראל אף הוא מכשירה, ואז מותרת לכהונה.
"אחד גרים ואחד עבדים משוחררים" - דין זה שווה בגר צדק ובעבד משוחרר, שאף הוא במעמד של גר. "אפילו עד עשרה דורות" - כל עוד מדובר במשפחה של גרים בלבד, אין הבת נישאת לכהן, ולאו דווקא עשרה דורות אלא לעולם, עד שתהא אמה (או אביה) מישראל.
מחלוקת והלכה למעשה:
עניין דומה שנוי במשניות פרק רביעי דקידושין, ושם חולק רבי יוסי על רבי אליעזר בן יעקב וסובר שאף אם גר נשא גיורת, בתם כשרה לכהונה. ההלכה בזה מחולקת לשני מצבים:
לכתחילה: כהן הבא לשאול בבית דין אם רשאי לשאת בת גרים, מורים לו כרבי אליעזר בן יעקב שלא ישאנה.
בדיעבד: אם כבר נישאה לו, אין מוציאים אותה ממנו. הנישואין כשרים, והילדים כשרים לכהונה ואף לכהונה גדולה.
מביאין ואינן קורין:
מכאן חוזרת המשנה לענייני הביכורים ומונה את אלו המביאים ביכורים אך אינם קוראים את פרשת הביכורים:
האפוטרופוס - הממונה על נכסי אחרים, כגון על נכסי יתומים.
השליח - מי שנשלח להביא ביכורים עבור בעל השדה.
העבד - עבדו הלא יהודי המביא ביכורים בשם אדונו.
האישה - המביאה ביכורים מפירותיה.
טומטום ואנדרוגינוס - טומטום הוא שמקום ערוותו מכוסה ואין ידוע אם זכר הוא אם נקבה; אנדרוגינוס הוא שיש בו שני הסימנים, ואין הכרעה אם איש הוא אם אישה.
כל אלו "מביאין ואינן קורין", והטעם - "שאינן יכולין לומר 'אשר נתת לי ה''":
באישה: ארץ ישראל לא ניתנה מלכתחילה לנשים. אמנם בנות צלפחד, וכן כל שאין לו בנים זכרים, יורשות - אך נחלתן לא באה בתורת ירושה אלא בתורת חלוקה, ואין זה בכלל "אשר נתת לי ה'".
באפוטרופוס, בשליח ובעבד: אין זו אדמתם שלהם, ולפיכך אינם יכולים לומר "אשר נתת לי ה'".
דיוק הירושלמי בדין השליח:
הירושלמי מבאר כי דין השליח נאמר דווקא באופן מסוים. אדם שקטף את הפירות בשדהו על דעת להביאם בעצמו - הרי באותה שעה היו ראויים לקריאה, ואם לאחר מכן נמלך ומסרם ביד שליח, אין הדבר מועיל. הכלל הוא שביכורים שהיו בשעת קטיפתם ראויים לקריאה, ולאחר מכן השתנה מצבם לאופן שאין קוראים עליהם, שוב אינם קרבים.
באפוטרופוס אין קושי, שכן מלכתחילה ידוע היה שהוא זה שיביאם, ונמצא שנקטפו מתחילתם שלא על מנת לקרוא עליהם; וכן הוא בשאר המנויים. אלא שבשליח היה צורך לדייק: אין הבעלים רשאי להימלך ולשלחם ביד שליח לאחר הקטיפה, אלא עליו לגמור בדעתו כבר מתחילה שישלחם ביד שליח, שאז מלכתחילה לא היו ראויים לקריאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין בת הגרים שאינה נישאת לכהונה עד שתהא אמה מישראל, בין בגרים ובין בעבדים משוחררים, ואת ההלכה שלכתחילה מורים כן ובדיעבד אין מוציאים והוולדות כשרים אף לכהונה גדולה. כמו כן מנינו את חמשת המביאים ביכורים ואינם קורים - אפוטרופוס, שליח, עבד, אישה, טומטום ואנדרוגינוס - מפני שאינם יכולים לומר "אשר נתת לי ה'", ועמדנו על דיוק הירושלמי שהשליחות צריכה להיקבע כבר בשעת קטיפת הפירות.