ביכורים, פרק א', משנה ד'. המשנה שלפנינו ממשיכה את רשימת "אלו מביאין ולא קורין" - אותם אנשים הרשאים להביא ביכורים לבית המקדש, אך אינם רשאים לומר את פרשת מקרא ביכורים הנאמרת עם ההבאה.
"הגר מביא ואינו קורא":
מי שהתגייר ליהדות רשאי להביא ביכורים, שהרי גידל את פירותיו בשדהו, בקרקע השייכת לו. ואולם אינו קורא, והמשנה מנמקת: "שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". הגר אמנם רכש קרקע בארץ ישראל, אך לאבותיו לא הובטחה נחלה בארץ, ואין לו חלק טבעי בה, ולפיכך אין הוא יכול לומר נוסח זה.
"אם הייתה אימו מישראל":
אם אימו יהודייה, אף שאביו אינו יהודי, הרי הוא "מביא וקורא" - מביא את הביכורים ואף אומר את הפרשה, שכן ביכולתו לומר "אשר נשבע לאבותינו", אף שמבחינה טכנית אין הוא יכול לומר "לתת לנו".
יש שביארו באופן אחר: התוספות בבבא בתרא כותבים כי מדובר בבניו של חותנו של משה, שקיבלו חלק בסמוך ליריחו; ומאחר שקיבלו חלק בארץ, יכולים היו אף לקרוא. כך לפי חלק מן הדעות.
נוסח התפילה אצל הגר:
מכאן עוברת המשנה לדון בנוסחאות שהגר אומר בתפילתו:
"וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו" - אומר "אלוקי אבות ישראל", ולא "אלוקי אבותינו", שכן אין הם אבותיו.
"וכשהוא בבית הכנסת" - כשהוא עובר לפני התיבה, אומר "אלוקי אבותיכם", בהתייחסו אל הציבור.
"אם הייתה אימו מישראל" - אומר "אלוקי אבותינו", כנוסח שכל הציבור אומר.
שיטת הרמב"ם והירושלמי:
הרמב"ם כותב שאין ההלכה כמשנה זו, אלא הגר מביא ביכורים ואף קורא את הפרשה. יסוד הדבר בירושלמי, האומר בשם רבי יוחנן שהגר יכול לומר את הפסוקים, לפי שנאמר ששמו של אברם הוחלף לאברהם, על שם שעתיד להיות "אב המון גויים" - כלומר אביהם של כל הגרים. משום כך קוראים לגר בשם "בן אברהם אבינו" או "בת אברהם אבינו". ומאחר שאברהם הוא אביהם, וההבטחה ניתנה לו, הרי כל הפסוקים שיהודי אומר בלשון "אבותינו" - אף הם יכולים לאומרם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהגר מביא ביכורים ואינו קורא, מפני שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"; שאם הייתה אימו מישראל - מביא וקורא; עמדנו על ביאור התוספות בבני חותנו של משה, על נוסחאות התפילה של הגר בינו לבין עצמו ובבית הכנסת, ועל שיטת הרמב"ם והירושלמי שהגר קורא, שכן אברהם אבינו הוא "אב המון גויים" ואביהם של כל הגרים.