ביכורים, פרק א', משנה ב'. במשנה הראשונה שבמסכת למדנו כי מי שיש לו חלק בעץ, אך העץ יונק מקרקע שאינה שלו, אינו מביא ממנו ביכורים. משנה ב' באה לברר את טעמו של דין זה: "מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא" - מדוע אין מביאים ביכורים כאשר יניקת הפירות מגיעה מקרקע שאינה בבעלות המביא?
טעם הפטור:
המשנה משיבה: "מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" - התורה מדגישה שראשית הפירות חייבת לבוא מאדמתו של המביא, "עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַגִּידֻּלִּים מֵאַדְמָתְךָ". אין חובת הבאת ביכורים אלא כאשר כל הגידולים באים מאדמתו. לפיכך, אם חלק מן הגידול בא ממקום אחר, מקרקע שאינה שלו - כבמקרה שבמשנה הקודמת - הרי הפירות פטורים מביכורים אף שהשותפות בגידול היא חלקית בלבד.
מי שאינם מביאים מאותו הטעם:
המשנה ממשיכה ומונה קבוצות נוספות של אנשים שאינם מביאים ביכורים מטעם זה עצמו:
"אָרִיס" - העובד בשדהו של אחר ונותן לבעל הבית אחוז מסוים ממה שגדל בשדה.
"וְהֶחָכִיר" - דומה לאריס, אלא שתחת נתינת אחוז מן היבול הוא נותן סכום קבוע מראש, כמות מסוימת של פירות, ללא קשר למידת הצלחתם של המטע והפירות. סכום קבוע זה הוא דמי השכירות שהוא משלם לבעל השדה.
"וְהַסִּיקָרִיקוֹן" - אנשי אלימות שהיו מגרשים בעלים מאדמתם, מאיימים עליהם ומשתלטים על קרקעם.
"וְהַגַּזְלָן" - גזלן רגיל, המשתלט על אדמת חברו אף ללא שימוש באלימות.
"אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם" - כל ארבע הקטגוריות הללו, האריס, החוכר, הסיקריקון והגזלן, אינם מביאים ביכורים ממה שגדל באותה קרקע, "מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ". בכל המקרים הללו, ובכללם האריס והחוכר, אין הקרקע נחשבת אדמתו של העובד בה, אלא אדמתו של בעל הבית או של הבעלים המקורי, ולפיכך אין אף אחד מהם יכול להביא ממנה ביכורים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את טעם הפטור מביכורים בקרקע שאינה שלו - הכתוב "ראשית ביכורי אדמתך" מלמד שאין חיוב עד שיהיו כל הגידולים מאדמתו של המביא. מטעם זה נמנו האריס, החוכר, הסיקריקון והגזלן, שאין הקרקע שלהם, ואף הם אינם מביאים ביכורים.