ברוכים הבאים למסכת ביכורים, המסכת האחרונה שבסדר זרעים. אנו פותחים בפרק א', משנה א'. כהקדמה למשנה זו נעמוד על עיקרה של המצווה: מצוות הביכורים היא להביא את ראשית הפירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - ולא כולם פירות, שכן חלקם דגנים.
שבעת המינים שמהם מביאים ביכורים:
חיטה ושעורה - מיני דגן.
גפן - הענבים והיין היוצא מהם.
תאנה.
רימון.
זית שמן - הזיתים עצמם והשמן היוצא מהם.
דבש - דבש תמרים, ובכלל זה התמרים.
הביכורים נמנים עם מתנות הכהונה, והם ניתנים לכהן. עם זאת, הפרשתם קודמת לתרומה, למעשר ולכל המתנות האחרות.
כאשר מביאים את הביכורים לירושלים, לבית המקדש, מתלווה אל ההבאה קריאה - ההצהרה המפורשת בתורה. משנתנו תבאר כי ישנם מצבים שבהם הביכורים מובאים אך הקריאה אינה נאמרת, משום שהאדם או המצב אינם כשירים לאמירת ההצהרה הנלווית להבאה.
פתיחת המשנה:
המשנה פותחת וקובעת שלושה סוגים של מצבים:
"יש מביאין ביכורים וקורין" - זהו סדר ההלכה המקורי: הבאה בצירוף קריאה.
"מביאין ולא קורין" - יש מצבים שבהם מביאים את הביכורים, אך הקריאה אינה נעשית.
"ויש שאינן מביאין" - יש מצבים שבהם אין חיוב הבאה כלל.
המשנה שלפנינו והמשניות הבאות אחריה מפרטות את המצבים השונים.
"אלו שאינן מביאין":
לפני הפירוט נקדים את הגדרת ההברכה, שכבר עמדנו עליה במסכתות קודמות: נטילת זמורה של גפן והחזרתה אל תוך הקרקע, כדי שתצמח ותצא במקום אחר. כמו כן נקדים יסוד שיתבאר במשנה הבאה: כדי להתחייב בביכורים נדרש שתהא הקרקע שלו - "אדמתך". לפיכך, אם חלק מן הצמח יונק מקרקע השייכת לאדם אחר או לרבים, אין מביאים ממנו ביכורים.
"הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או של רבים" - הנוטע ברשותו שלו והבריך אל תוך רשות חברו או אל תוך רשות הרבים. במקרה זה אין מביאים לא מן ההברכה ולא מן הצמח המקורי (האם), שכן שניהם יונקים מזון מרשות שאינה שלו.
"וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים" - ההברכה נעשית בכיוון ההפוך: צמח האם נמצא ברשות חברו או ברשות הרבים, והוא מבריך לתוך שלו. אף כאן שניהם ניזונים ממה שאינו שלו.
הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו, "ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע" - האם נטועה בשדהו, וההברכה יוצאת מן הקרקע בשדה אחר שלו, אלא שבאמצע חוצה דרך שאינה שלו, בין דרך היחיד ובין דרך הרבים. מאחר שבאמצע היא עוברת ברשות שאינה שלו והיא יונקת ממנה - "הרי זה אינו מביא".
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "כזה מביא" - בתרחיש האחרון מביא ביכורים. יש המסבירים שרבי יהודה חלק דווקא במקרה שדרך הרבים היא המפרידה, אך בדרך היחיד יודה שאין מביאים, שהרי אינה שלו. בדרך הרבים סובר רבי יהודה כשיטת רבי אליעזר במסכת בבא בתרא, שאדם רשאי לנצל את המקום שמתחת לרשות הרבים, ובלבד שיהיה חזק דיו לשאת עגלה טעונה אבנים - עומס גדול ביותר. נמצא שיש לאדם רשות להשתמש במה שמתחת לרשות הרבים.
לפי הבנה זו, כאשר דרך הרבים מפסיקה באמצע אין הדבר מעכב, שכן יש לו רשות שימוש בה אף שהיא שייכת לרבים. אולם אף לדעת רבי יהודה נאמר "כזה מביא" בלבד - מביא ואינו קורא. את הקריאה אין הוא יכול לומר, שהרי אין ביכולתו לומר שזו הארץ שניתנה לו, מאחר שחלק מן הקרקע אינו שלו בפועל, אף שיש לו רשות להשתמש בו.
לסיכום: בפתח המסכת עמדנו על מצוות הביכורים משבעת המינים, על היותם ממתנות כהונה הקודמות לתרומה ולמעשר, ועל הקריאה הנלווית להבאה. המשנה מחלקת בין מביא וקורא, מביא ואינו קורא, ומי שאינו מביא כלל, ומונה בכלל "אלו שאינן מביאין" את שלושת מקרי ההברכה שבהם הצמח יונק מרשות שאינה של הבעלים - ואת דעת רבי יהודה, שבדרך הרבים מביא ואינו קורא.