ברכות, פרק ב', משנה ז'. המשנה ממשיכה ומביאה דוגמה נוספת למקרה שבו נהג רבן גמליאל שלא כדרך המצויה בהלכה.
לשון המשנה:
"ומת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין" - טבי, עבדו של רבן גמליאל, היה עבד כנעני, שאינו יהודי לכל דבר. משמת, קיבל עליו רבן גמליאל תנחומין מן האנשים, כדרך שמנחמים אבלים.
"אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים?" - הרי לימדתנו שאין מקבלים תנחומין על העבדים והמשרתים.
"אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה" - טבי, הנזכר במקומות נוספים בגמרא ובמשנה (ובכללם במסכת סוכה), אינו כשאר העבדים, שכן אדם כשר היה.
מהו "כשר היה":
אין הכוונה לאדם רגיל בעלמא. טבי היה למדן מופלג, ובאמת היו בו אותן תכונות שאנו מוצאים בתלמיד חכם. משום כך קבע רבן גמליאל שראוי לקבל תנחומין על אובדנו של עבד זה.
ביאור הגר"א:
הגר"א מבאר כי בשאלת התלמידים נכללו שני פנים:
היותו עבד ומשרת, שאין מקבלין עליו תנחומין.
אף אם היה יהודי רגיל, אין הוא מן הקרובים, ואין מקבלין תנחומין על מי שאינו קרוב.
בתשובתו "כשר היה" השיב רבן גמליאל על שני הפנים כאחד: מכיוון שטבי אדם כשר וישר היה, כל אדם רשאי לקבל תנחומין על אובדנו של אדם טוב וישר שהיה קשור עמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי רבן גמליאל קיבל תנחומין על מות טבי עבדו, אף שאין מקבלין תנחומין על העבדים, מפני שטבי "כשר היה" - אדם למדן שהיו בו תכונותיו של תלמיד חכם. ולביאור הגר"א, בתשובה זו נענו שני חלקי שאלת התלמידים: הן היותו עבד והן היותו רחוק ממשפחתו, שכן על אובדנו של אדם כשר וישר רשאי כל הקשור עמו לקבל תנחומין.