ברכות פרק ב', משנה ו'. בהמשך לרעיון שעלה במשנה הקודמת, שרבן גמליאל נהג לעיתים באופן שונה מן ההלכה המקובלת, מספרת לנו המשנה על הנהגתו בשעת אבלו.
מעשה ברבן גמליאל:
כשנפטרה אשתו של רבן גמליאל, רחץ את עצמו כבר בלילה הראשון שלאחר פטירתה - זאת אף שהיה אבל, ואף שבדרך כלל אסור לאבל לרחוץ.
טענת התלמידים ותשובתו:
אמרו לו תלמידיו: "רבי, לא לימדתנו שאבל אסור לרחוץ?" - השיב להם: "איני כשאר כל אדם, איסטניס אני". אצלו לא היתה הרחיצה בגדר תענוג, כדרך שהיא אצל שאר בני האדם, אלא צורך ממשי, שלא היה מסוגל להסתדר בלעדיו.
לסיכום: במשנה זו למדנו על הנהגתו של רבן גמליאל, שרחץ בלילה הראשון לאבלו, ועל תשובתו לתלמידיו - שהיה איסטניס, ולפיכך לא היתה הרחיצה אצלו תענוג האסור לאבל, אלא צורך שאין לו תחליף.
למעשה, בשאלה כיצד על האבל לנהוג בפועל, יש לפנות אל הרב האורתודוקסי המקומי ולשאול הלכה למעשה.