ברכות פרק ב', משנה ג'. המשנה שלפנינו עוסקת באופן הראוי לקריאת שמע ובדינו של מי שלא קראה כתיקונה.
"הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו":
המשנה פותחת בדינו של מי שקרא את שמע באופן שאין אוזניו שומעות את דבריו. לדעת התנא קמא "יצא" - קיים את מצוות קריאת שמע. רבי יוסי חולק וסובר "לא יצא". שורש מחלוקתם נעוץ בדרשת המילה "שמע":
לדעת רבי יוסי: "שמע" - שיהיו אוזניך שומעות את מה שהוציא פיך, ולפיכך מי שלא השמיע לאוזנו לא קיים את המצווה.
לדעת התנא קמא: "שמע" בא ללמד שבכל לשון שאדם שומע ומבין - רשאי לקרוא בה את שמע. אף שנוהגים אנו לאמרה בלשון הקודש, ניתן לקיים את המצווה בכל שפה שהאדם מבינה.
ראוי להדגיש כי אף לדעת התנא קמא אין הדבר אלא בדיעבד, מצד עצם המעשה שנעשה; אך לכתחילה ודאי שיש להשמיע לאוזן את המילים היוצאות מן הפה.
"קרא ולא דקדק באותיותיה":
המשנה ממשיכה בדינו של מי שקרא ולא דייק באופן שבו הוציא את האותיות: כגון מילה המסתיימת באות למ"ד והמילה שאחריה פותחת בלמ"ד, שכאשר אומרם יחד אין הן מובחנות זו מזו והדבר נשמע כמילה אחת, ולפיכך יש להפרידן. וכן במקום שבו נסמכות שתי בתי"ן זו לזו. ואם לא הפריד ביניהן:
רבי יוסי אומר: "יצא" - יצא ידי חובת קריאת שמע.
רבי יהודה אומר: "לא יצא" - לא קיים את המצווה.
וההלכה כדעת רבי יוסי.
אף רבי יוסי מודה שלכתחילה על האדם להיות מדקדק באותיותיה ולדייק באופן קריאתו. ומן הראוי להתבונן בכך: אנשים משקיעים מאמצים מרובים כדי לשמוע את קול השופר כראוי, וטורחים רבות כדי להשיג אתרוג מהודר. מצוות עשה רבות בתורה, ואנו משקיעים עמל כדי לוודא שאנו מקיימים אותן כתיקונן. אף קריאת שמע מצוות עשה היא, אלא שההזדמנות לקיימה מזדמנת לנו פעמיים בכל יום. כל יום וכל קריאה הם הזדמנות בפני עצמה, ולפיכך ראוי שניתן לה את אותה מידה של תשומת לב ומחשבה שאנו מעניקים לשאר מצוות התורה.
"הקורא למפרע - לא יצא":
הלכה מעניינת נוספת מלמדת המשנה: הקורא את קריאת שמע למפרע לא יצא ולא קיים את המצווה. קריאה למפרע פירושה שקורא את הפסוק האחרון תחילה, ואחריו את הפסוק שלפניו, פסוק אחר פסוק לאחור. דין זה נלמד מן הכתוב "והיו הדברים האלה" - "והיו" משמעו בהווייתן יהיו, שיהיו הדברים באופן ובסדר שבו הוצגו, ואין לאמרם למפרע.
ואולם בסדר הפרשיות עצמן, אף שקבוע להן סדר, יוצא אדם ידי חובת המצווה אף אם אמרן בסדר שונה: אם אמר "והיה אם שמוע" לפני "שמע", או "ויאמר" לפני כולן - יצא ידי חובתו.
"קרא וטעה - יחזור למקום שטעה":
המשנה חותמת בהלכה זו: מי שקרא וטעה - כגון שדילג על אות, על מילה או על פסוק - יחזור למקום שטעה, לתחילת הפסוק שבו טעה.
הגמרא על משנה זו מפרטת את דין הספקות:
טעה בין פרק לפרק: יודע שסיים פרשה, אך אינו בטוח היכן הוא אוחז - חוזר לפרק הראשון, היינו להפסקה הראשונה שביניהן, שהיא תחילת "והיה אם שמוע"; כך מפרש רש"י. והרמב"ם מפרש שעליו לחזור לתחילת ההפסקה.
יודע שהוא באמצע פרשה ואינו בטוח היכן: חוזר לתחילת אותה פרשה שהוא יודע שהוא עומד בה.
הגיע ל"וכתבתם": הכתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך" מופיע גם בפרשה הראשונה של שמע וגם בפרשה השנייה. אם אינו יודע באיזו מן השתיים הוא עומד - חוזר לפרשה הראשונה ומסיימה, ואחר כך אומר "והיה אם שמוע".
הגיע ל"למען ירבו ימיכם": זהו הפסוק שאחרי "וכתבתם", ובמקרה זה תולה שהיה בפרשה השנייה ומסיים אותה, שכן מכוח ההרגל המשיך והגיע ל"למען ירבו ימיכם", ובוודאי אמר גם את הפרשה השנייה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני קריאת שמע כתיקונה: מחלוקת התנא קמא ורבי יוסי בדינו של מי שלא השמיע לאוזנו, ושורשה בדרשת המילה "שמע"; דין מי שלא דקדק באותיותיה, שההלכה בו כרבי יוסי שיצא, אף שלכתחילה יש לדקדק; דין הקורא למפרע שלא יצא, הנלמד מ"והיו הדברים האלה" - בהווייתן יהיו, ולעומת זאת שינוי סדר הפרשיות שאינו פוסל; ולבסוף דין קרא וטעה, שיחזור למקום שטעה, ופרטי הספקות שמבארת הגמרא.