ברכות, פרק ב', משנה א'. המשנה פותחת בדינו של מי שהיה קורא בתורה, ובעודו קורא הגיע זמן קריאת שמע ונמצא אוחז בפרשת שמע: "אם כיוון לבו - יצא; ואם לא - לא יצא". כלומר, אם כיוון לבו - יצא ידי חובת מצוות קריאת שמע, ואם לא - לא יצא.
ביאור "אם כיוון לבו":
מהי כוונת המשנה בדבריה? הדבר תלוי במחלוקת הגמרא, האם "מצוות צריכות כוונה" או "מצוות אין צריכות כוונה" - כלומר, האם לקיום מצווה נדרשת כוונה לקיימה, או שדי במעשה המצווה עצמו:
לדעה ש"מצוות צריכות כוונה": קריאת המשנה פשוטה. אדם זה קרא בתורה, וכוונתו עד אותה נקודה לא הייתה לקיים מצוות קריאת שמע. לפיכך, אם בהגיעו לפרשת שמע כיוון לבו לצאת ידי חובת המצווה - יצא, ואם לא - לא יצא.
לדעה ש"מצוות אין צריכות כוונה": גם ללא כוונה לקיים את המצווה, המעשה מקיים את המצווה, ואי אפשר לפרש ש"אם לא - לא יצא" נאמר על היעדר כוונת המצווה. לפיכך, לפי הבנה זו הכוונה היא שיכוון לקרוא את הפרשיות כראוי, בניגוד לאדם הקורא אותן כדי לבודקן אם חסרות בהן מילים, שעלול לבטא את המילים באופן שגוי כדי לברר אם נכתבו כתיקונן. נמצא שעליו לקרוא את הפרשה כראוי כדי לצאת ידי חובה.
הפסקות בקריאת שמע:
המשנה ממשיכה ודנה בהפסקות שמותר או אסור לעשות בתוך קריאת שמע. היא מלמדת שגם בקריאת שמע עצמה וגם בברכות שסביבה קיימים מעברים בין הפרקים, ודינם של מעברים אלו שונה מדינו של העומד באמצע פרק:
דעת רבי מאיר: העומד בין הפרקים רשאי ליזום ולשאול בשלום מי שהוא חייב בכבודו - אביו, אמו או רבו, ובוודאי שרשאי להשיב להם אם הם שאלו בשלומו. אך העומד באמצע הפרק רשאי ליזום שאילת שלום רק כלפי מי שיש לו סיבה לירוא מפניו (פקיד ממשלתי וכדומה), ורשאי להשיב.
דעת רבי יהודה: רבי יהודה מקל יותר. באמצע הפרק - שואל מפני היראה, כדברי רבי מאיר, אך משיב אף מפני הכבוד. ובין הפרקים - שואל מפני הכבוד, כדברי רבי מאיר, ומשיב שלום לכל אדם. הטעם: ההשבה היא בגדר חובה גדולה יותר, שכן משפתח האחר בשאילת שלום מוטל על הקורא להשיב לו, ולפיכך רשאי להשיב לכל אדם.
שני פירושים במונחי הכבוד והיראה:
כפי שהוסבר לעיל: הכבוד מתייחס לאביו או לרבו, והיראה מתייחסת לאיש רשמי.
ויש המבינים להיפך: היראה מתייחסת לאביו ולאמו, שהוא מחויב לירוא מפניהם, והכבוד מתייחס לאדם המכובד בעיני הבריות באופן כללי, ואין זה מי שהוא מחויב בכבודו מצד עצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הקורא בתורה שהגיע זמן קריאת שמע, ואת שני אופני ביאורה של "אם כיוון לבו" בהתאם למחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, או שהכוונה היא לקריאת הפרשיות כראוי. כמו כן עמדנו על דיני ההפסקה בקריאת שמע - חילוקו של רבי מאיר בין בין הפרקים (שאילה מפני הכבוד) לאמצע הפרק (שאילה מפני היראה), קולתו של רבי יהודה בהשבה, ושני הפירושים במונחי הכבוד והיראה.