ברוכים הבאים למחזור חדש של משנה יומית. השיעורים הללו נכתבו על פי שיעוריו של הרב דוד ספטנר, ואני מצפה שתצטרפו אלינו לאורך כל הש"ס, בעזרת השם. נפתח במסכת ברכות, פרק א', משנה א'.
תחילת זמן קריאת שמע של ערבית:
המשנה פותחת בשאלה: "מאימתי קורין את שמע בערבין?" - מאיזו שעה אפשר להתחיל בקריאת שמע של ערבית בלילה. תשובת המשנה: "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" - משעה שמותר לכהנים לאכול תרומה. כהן שנטמא וטבל במקווה אינו נטהר לאכילת תרומה מיד עם טבילתו, אלא נדרש לו הערב שמש: לאחר שקיעת החמה מותר לו לאכול בתרומה.
הגמרא לומדת זאת מן הפסוק העוסק בכהן הבא לאכול תרומה, שתחילה צריכה השמש לשקוע - "וטהר". לדעת הגמרא אין מילה זו מתייחסת לטהרת הכהן, אלא לשמש עצמה: השמש מיטהרת לגמרי, והכוונה לזמן צאת הכוכבים, כאשר החשיכה שולטת והכוכבים יצאו. נמצא שצאת הכוכבים הוא הזמן הראשון שבו ניתן לצאת ידי חובת קריאת שמע.
עד מתי קורין את שמע?
המשנה ממשיכה באותו קו של מחשבה ושואלת עד מתי ניתן לקרוא, ובנקודה זו נחלקו התנאים:
רבי אליעזר - "עד סוף האשמורה הראשונה": הגמרא מבארת שזמן הלילה מחולק לשלושה שלישים, כנגד קבוצות המלאכים בשמים האומרות שבח לקדוש ברוך הוא, והאשמורה הראשונה מסתיימת בתום שליש הלילה. כך מבין רבי אליעזר את לשון הפסוק "ובשכבך" - שעה שבני אדם הולכים לישון, וזהו השליש הראשון של הלילה.
חכמים - עד חצות: ניתן לקרוא את שמע עד נקודת האמצע של הלילה. מיד נראה על מה מבוססת דעה זו.
רבן גמליאל - עד שיעלה עמוד השחר: משעה שמתחיל האור לעלות במזרח, אף בטרם זרחה השמש, כבר אין זו שעת קריאת שמע. לדעתו הכוונה בפסוק היא לכל הזמן שבני אדם ישנים, ולא לשעה שבה הם הולכים לישון.
למעשה, כפי שנראה מיד, אף החכמים סוברים כדעה זו בהבנת הפסוק, אלא שאמרו "עד חצות" כמגדר מילתא - כדי לשמור על האדם מפני החמצת הזמן לחלוטין.
המעשה בבניו של רבן גמליאל:
המשנה מדגימה זאת במעשה: בניו של רבן גמליאל, שדעתו כי הזמן נמשך עד עמוד השחר, חזרו מבית המשתה של חתונה לאחר חצות ואמרו לו: "לא קרינו את שמע". השיב להם: "אם לא עלה עמוד השחר - חייבים אתם לקרות". והוסיף: ולא זו בלבד, אלא כל מקום שאמרו חכמים שדבר מסוים אינו נעשה אלא עד חצות - "מצוותן עד שיעלה עמוד השחר", וכפי שתבאר המשנה בהמשך, לא קבעו חכמים חצות אלא כסייג, כדי שלא יניח אדם לזמן לעבור.
הגמרא מבארת את עומק הדין ודברים שבין רבן גמליאל לבניו: רבן גמליאל עצמו הכיר בכך שדעתו, המתירה לקרוא עד עלות השחר, היא דעת יחיד, ובניו היו מחויבים לנהוג כדעת הרוב - עד חצות - אף שאביהם חלק על כך. שאלתם לאביהם הייתה, אם כן, מה יסוד שיטת החכמים:
האם החכמים חולקים על רבי אליעזר בשיעור הזמן שבו בני אדם הולכים לישון - רבי אליעזר אומר שליש הלילה, והם אומרים חצי הלילה.
או שסוברים הם כשיטתך, שהפסוק מתייחס לכל הזמן שאדם ישן, ולא אמרו "חצות" אלא כסייג. ואם כל טעמם הוא סייג, הרי שאנו שטעינו ועברנו את הסייג - עדיין מחויבים בקריאה.
תשובתו של רבן גמליאל הייתה כי החכמים מסכימים עמו בהבנת הפסוק, שהכוונה לכל הזמן שבני אדם ישנים, ואין "חצות" אלא סייג. לפיכך, מאחר שהחמצתם את הסייג, חובת הקריאה עומדת בעינה.
דוגמאות נוספות למצוות שזמנן כל הלילה:
הקטר חלבים ואיברים: הקטרת החלבים והאיברים של קרבנות העולה שהוקרבו באותו יום - "מצוותן עד שיעלה עמוד השחר". רוב המפרשים מבינים שאין זו דוגמה לסייג של חצות, שכן בהלכה זו לא הוצב סייג; אולם הרמב"ם סובר שאף כאן הוצב סייג.
קרבנות הנאכלים ליום אחד: כל הקרבנות הנאכלים ליום אחד, היינו לאותו יום וללילה שאחריו, מצוות אכילתם נמשכת מן הדין עד עמוד השחר, אלא שחכמים אמרו שאין לאוכלם לאחר חצות.
ומדוע אמרו חכמים "עד חצות"? המשנה משיבה: "כדי להרחיק אדם מן העבירה". הדבר נכון בשני העניינים:
בקרבנות: אילו היה אוכלם לאחר עמוד השחר, היה מתחייב באיסור נותר - אכילת בשר הקרבן לאחר זמנו.
בקריאת שמע: היה מחמיץ את זמן קריאת שמע ומאבד את המצווה.
לפיכך הרחיקו חכמים את האדם מן המכשול והגבילו את הזמן עד חצות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי תחילת זמן קריאת שמע של ערבית היא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, היינו מצאת הכוכבים, כפי שנלמד מן המילה "וטהר" המתייחסת לטהרת השמש. בסוף הזמן נחלקו: רבי אליעזר - עד סוף האשמורה הראשונה, חכמים - עד חצות, ורבן גמליאל - עד שיעלה עמוד השחר. עמדנו על המעשה בבניו של רבן גמליאל ועל ביאור הגמרא, שאף החכמים מודים כי מן הדין הזמן נמשך עד עמוד השחר, ולא אמרו "עד חצות" אלא כסייג - כדי להרחיק אדם מן העבירה, הן מאיסור נותר בקרבנות והן מהחמצת מצוות קריאת שמע.