ברכות, פרק א', משנה ה'. זוהי כנראה המשנה הידועה ביותר בכל הש"ס, והסיבה לכך פשוטה: המשנה כולה, מילה במילה, משולבת בנוסח ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר.
"מזכירין יציאת מצרים בלילות":
המשנה פותחת בקביעה כי הזכרת יציאת מצרים אינה מוגבלת ליום בלבד, אלא נאמרת אף בלילה. הזכרה זו נעשית באמירת פרשת ציצית. הצורך בקביעה זו נובע מלשון הפסוק, המצווה לזכור את יציאת מצרים "כל ימי חייך" - לשון שניתן לפרשה כמכוונת לימים בלבד, וכפי שיתבאר בהמשך המשנה.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה":
רבי אלעזר בן עזריה פותח בהצהרה שהוא "כבן שבעים שנה". הדברים מכוונים למעשה המפורסם בגמרא: הוא היה צעיר כבן שמונה עשרה בלבד עת נתמנה לראש הסנהדרין, ובעת קבלת המינוי נתנו לו מן השמיים שערות לבנות בזקנו, כך שנראה כבן שבעים שנה, אף שהיה צעיר לימים עד מאוד.
וממשיך: "ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" - כלומר, לא זכה ולא עלה בידו להתגבר על החולקים עליו ולקבוע שיציאת מצרים תיאמר בלילה, עד שבא בן זומא ודרש את הפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
נחלקו בביאור הפסוק:
דרשת בן זומא: "ימי חייך" - מלשון "ימי" לבדה מתחייבים הימים; "כל ימי חייך" - תיבת "כל" באה לרבות אף את הלילות.
דרשת חכמים: חכמים דחו דרשה זו ודרשו באופן אחר - "ימי חייך" הם העולם הזה, ואף בזה עדיין מדובר בימים בלבד; ואילו "כל ימי חייך" אינו בא לרבות את הלילות, אלא "להביא לימות המשיח" - לכלול את הימים שלאחר בוא המשיח.
לפי דרשת חכמים, אף לאחר שנחווה, אם ירצה השם, ניסים גדולים בהרבה מניסי יציאת מצרים, תיוותר יציאת מצרים עניין שאנו מכירים וזוכרים על בסיס יומיומי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מזכירים יציאת מצרים אף בלילות, וכי הדבר נלמד מדרשת בן זומא בפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", שריבוי "כל" בא לרבות את הלילות. עוד למדנו את דרשת חכמים החולקים, שלדעתם "כל ימי חייך" בא לרבות את ימות המשיח, ללמדנו שאף לעתיד לבוא תישמר זכירת יציאת מצרים כדבר שבכל יום.