ברכות פרק א' משנה ג'. לאחר שנידונו במשניות הקודמות זמני קריאת שמע, מביאה המשנה מחלוקת מעניינת בין בית שמאי ובית הלל בשאלת התנוחה שבה על האדם להיות בשעת קריאת שמע.
שתי השיטות:
בית שמאי: בערב שוכב האדם וקורא את השמע, ובבוקר עומד וקורא, כלשון הפסוק "בשכבך ובקומך". לשיטתם אין התורה מלמדת על זמן הקריאה בלבד, אלא גם על התנוחה הפיזית שבה נמצא הקורא.
בית הלל: אדם קורא כדרכו ובכל אופן שהוא נמצא בו - ואף בשעה שהוא מהלך בדרך יכול לקרוא תוך הילוכו. ומה כוונת הפסוק "ובשכבך ובקומך"? לזמן שבו דרך בני אדם לשכב לישון, ולזמן שבו דרכם לקום.
מעשה שהיה:
רבי טרפון מספר: "הייתי מהלך בדרך והטיתי לקרוא קריאת שמע" - הטה עצמו לשכב כדעת בית שמאי, שיש לקרוא בשכיבה. מתוך שהיה במצב של שכיבה, הכניס את עצמו לסכנה מפני הליסטים, ולא היה יכול להגן על עצמו באותה שעה.
אמר לו החכם: "כדאי היית לחוב בעצמך" - ראוי היית לגרום לעצמך נזק, שכן עברת על דברי בית הלל, ועליך לפסוק כבית הלל ואין הרשות נתונה לפסוק כבית שמאי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לדעת בית שמאי הפסוק "בשכבך ובקומך" מלמד גם על התנוחה - שכיבה בערב ועמידה בבוקר, ולדעת בית הלל אין הפסוק אלא ציון זמן, והאדם קורא בכל אופן שהוא נמצא בו. ממעשהו של רבי טרפון, שהטה לקרוא כדעת בית שמאי והכניס עצמו לסכנת ליסטים, למדנו שההלכה כבית הלל, ומי שנוקט כבית שמאי - כדאי היה לחוב בעצמו.