ברכות, פרק א', משנה ב'. המשנה שלפנינו מעמידה ביחס לקריאת שמע של שחרית את אותה שאלה שנשאלה במשנה הראשונה ביחס לערבית: מאיזו נקודה בבוקר ניתן לקרוא לראשונה את קריאת שמע?
תחילת זמן קריאת שמע של שחרית:
"משיכיר בין תכלת ללבן" - זו דעת התנא קמא במשנה: מן הרגע שבו יכול האדם להכיר ולהבחין בין גוון התכלת שבציצית (הצמר שנצבע בגוון כחלחל) לבין הלבן שבה.
דעת הברייתא - "יש אומרים": משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירנו. הירושלמי מבהיר כי שתי ההכרות הללו - ההכרה בין תכלת ללבן וההכרה בפני חברו - חלות באותו זמן ממש.
"בין תכלת לכרתי" - רבי אליעזר מאחר את הזמן במקצת: יש להבחין בין התכלת לבין הכרתי, שהוא גוון כחול הנוטה לירוק. ההבחנה בין שני גוונים קרובים אלו קשה יותר, ומצריכה אור רב יותר, ומשום כך זמנה מאוחר יותר.
סוף זמן קריאת שמע:
המשנה מוסיפה כי יש לסיים את קריאתה עם עלות השמש - זו דעת התנא קמא, הדעה הראשונה. אין אנו פוסקים כמותה להלכה למעשה, ואף שראוי לנהוג כן לכתחילה, אין בכך חובה מעיקר הדין.
רבי יהושע אומר: "עד שלוש שעות" ביום, וכך אנו נוהגים. מובן שהמדובר בשעות זמניות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, ולפיכך בחורף השעות הזמניות קצרות יותר, ובקיץ הן ארוכות יותר.
הטעם לקביעת שלוש השעות: בני מלכים, הנסיכים החיים חיי מנוחה ואינם נדרשים לקום בשעה מוקדמת, קמים ממיטתם לכל המאוחר בתום שלוש שעות ביום. נמצא שעד שעה זו עדיין נחשב הדבר בגדר "ובקומך" - שכן עדיין יש בני אדם הקמים בשעה זו.
"לא הפסיד":
המשנה קובעת שהקורא מנקודה זו ואילך "לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה". הגמרא מבארת כי אין הכוונה לומר רק שאין הוא מפסיד דבר באמירתה, אלא שרשאי הוא אף לומר את ברכות קריאת שמע המקיפות אותה. אולם משהגיע לזמן מאוחר מכך - שעה זמנית נוספת - כבר קיימת שאלה גדולה בהלכה אם רשאי הוא לומר את ברכות קריאת שמע כלל.
שאלת המגן אברהם:
המגן אברהם מעלה שאלה מרתקת: אם אנו פוסקים כרבן גמליאל ש"ובשכבך" משמעו כל הזמן שבני אדם ישנים, מדוע לא יתפרש גם "ובקומך" ככל הזמן שהאדם ער, לפי אותה דעה עצמה? והרי אין מי שסובר כך.
מבאר המגן אברהם כי "ובקומך" שונה בהגדרתו מ"ובשכבך": השוכב שוכב במשך כל זמן שנתו, ואילו האדם הער נוקט במשך היום בתנוחות שונות - יושב, עומד והולך. משום כך "ובקומך" פירושו בשעת הקימה עצמה, ולא כל זמן היותו ער.
ראוי לציין כי המגן אברהם מביא את דעת המנחת כהן, אשר מחמת קושיה זו סבר ש"ובקומך" אכן משמעו כל הזמן שהאדם ער, ולפיכך היה בדעתו שאיסור קריאת שמע לאחר שלוש שעות ביום אינו אלא דין דרבנן. אולם אין אנו פוסקים כך, אלא כדעת המגן אברהם, שהדבר מן התורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זמני קריאת שמע של שחרית - תחילתה משיכיר בין תכלת ללבן (ולדעת הברייתא, משיכיר את חברו ברחוק ארבע אמות, וכדברי הירושלמי אלו זמן אחד), ולדעת רבי אליעזר משיכיר בין תכלת לכרתי. סופה לדעת התנא קמא עם עלות השמש, ולהלכה כרבי יהושע עד שלוש שעות זמניות, כזמן קימתם של בני מלכים. עוד למדנו כי הקורא לאחר מכן "לא הפסיד" ואף מברך את ברכותיה, ועמדנו על שאלת המגן אברהם ביחס להגדרת "ובקומך" לעומת "ובשכבך", ועל המחלוקת אם הגבלת שלוש השעות היא מן התורה או מדרבנן.