אנו למדים את משנה ז' בפרק ח' במסכת ברכות. המשנה עוסקת במי שסיים סעודתו ושכח לברך ברכת המזון: "מי שאכל ושכח ולא בירך". אף שהמשנה אינה מפרשת זאת, הכוונה היא שהאדם כבר עזב את המקום שבו אכל - המקום שבו חלה עליו חובת הברכה.
בנקודה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל:
"בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך" - עליו לחזור אל המקום שבו אכל ולברך שם.
"ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר" - רשאי הוא לברך ברכת המזון בכל מקום שבו נזכר.
גדרי המחלוקת:
הגמרא מדגישה כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל נאמרה דווקא ב"ושכח" - כאשר אכן שכח לברך, ופרישתו מן המקום הייתה בשוגג. אך מי שעזב את מקומו במזיד, באומרו: "אלך למקום אחר ושם אברך" - חייב לחזור למקומו ולברך, ואין הדבר מסור לבחירתו.
המשך הדיון בברייתא:
בברייתא מובא המשך הדיון שבין בית הלל לבית שמאי. אמרו בית הלל: אדם שאכל בראש מגדל גבוה ושכח לברך, ולאחר שירד נזכר - האם תחייבנו לעלות בחזרה את כל המדרגות ולברך? השיבו בית שמאי: לשיטתכם, אדם ששכח בראש אותו מגדל את ארנקו ואת כספו, וכי לא יעלה לקחתו? ואם לצרכי עצמו הוא עולה, לצרכי שמיים לא כל שכן.
"עד אימתי מברך?":
בהמשך שואלת המשנה שאלה נוספת, הנוגעת אף היא לקיום חובת ברכת המזון בדיעבד: "עד אימתי מברך?" - שאלה מצויה ומעשית: מי ששכח לברך, עד איזה זמן לאחר האכילה נותרה בידו האפשרות לברך? תשובת המשנה: "עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו" - עד שיתעכל המזון במערכת העיכול.
וכיצד ניתן לדעת מהו שיעור זמן זה? הגמרא נותנת סימן: כל זמן שאינו רעב. אם מחמת הסעודה שאכל עדיין אין האדם רעב, סימן הוא שהמזון לא התעכל, ולפיכך הוא חייב עדיין בברכת המזון.
אמנם תהליך העיכול נמשך גם לאחר מכן, אך רבינו יונה מבאר כי משעה שהחל האדם לעכל את המזון, עשוי הוא לחוש רעב מסוים; ומשעה שמתעורר בו רעב קל, הרי זו אינדיקציה שהמזון נחשב כמעוכל לגמרי, ושוב אין הוא מברך ברכת המזון.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בדיעבד בברכת המזון. באשר למקום הברכה: מחלוקת בית שמאי ("יחזור למקומו ויברך") ובית הלל ("יברך במקום שנזכר"), הנאמרה דווקא בשוגג, וכן הקל וחומר שהשיבו בית שמאי בברייתא מארנק לצרכי שמיים. ובאשר לזמן הברכה: "עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו", ששיעורו כל זמן שאינו רעב.