ברכות, פרק ו', משנה ז'. משנה זו מלמדת את המושג של 'עיקר וטפל': הברכה נקבעת על פי המאכל העיקרי שהאדם מבקש לאכול, ואילו הדבר הנלווה אליו - הטפל - נפטר בברכת העיקר.
לשון המשנה:
"הביאו לפניו מליח בתחילה ופת עמו" - הובא לפניו מאכל מלוח (דג מלוח או זיתים מלוחים), והוא המאכל העיקרי שלפניו, ויחד עמו הובא לחם.
בדרך כלל הפת נחשבת תמיד לעיקר. כיצד, אם כן, קיים מצב יוצא דופן שבו הפת נעשית טפלה?
הגמרא מבארת שמדובר באדם שאכל באותו יום כמות מרובה של פירות מתוקים מאוד, וכעת הוא נזקק למאכל מלוח כדי לסלק את המתיקות. הפת אינה באה כאן לשם אכילה עצמה, אלא כדי לאפשר לו להתמודד עם חריפותו של המאכל המלוח, ולפיכך היא טפלה לו.
במקרה זה מברך על המליח בלבד, לפי סוג המאכל:
זיתים - ברכת "בורא פרי העץ".
דגים - ברכת "שהכל נהיה בדברו".
ואין צורך לברך על הפת, "שהפת טפלה לו".
שיטת רש"י:
רש"י מבאר באופן שונה מהו ה"מליח" שבמשנה: לדעתו מדובר בפרי מיוחד שהיו מגדלים בסביבות הכינרת. באזור ההוא היו פירות אלו חשובים ומשמעותיים ביותר, עד שהיו חשובים אף יותר מן הלחם עצמו.
הכלל היסודי:
המשנה מסיימת בכלל: "זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה" - ברכת העיקר פוטרת את כל הברכה שהייתה נדרשת עבור המאכל הטפל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד 'עיקר וטפל'. אף שהפת נחשבת בדרך כלל לעיקר, ישנם מצבים שבהם היא באה רק לשמש את המאכל האחר - כגון מי שאכל פירות מתוקים ונזקק למליח, ובאה הפת לרכך את חריפותו - ואז מברך על המליח ופוטר את הפת. רש"י מבאר שה"מליח" הוא פרי חשוב שגדל סביב הכינרת, שהיה חשוב אף מן הלחם. הכלל העולה מכאן: המברך על העיקר פוטר את הטפל מברכה.