ברכות, פרק ד', משנה ז'. משנה זו עוסקת בשאלה אם תפילת המוספין נתקנה להיאמר בציבור בלבד או אף ביחיד.
"רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר" - 'חבר עיר' הוא כינוי נוסף לציבור ולקהילה. לדעת רבי אלעזר בן עזריה אין היחיד, המתפלל בפני עצמו, יכול להתפלל את תפילת המוסף, שכן תפילה זו נתקנה במיוחד להיאמר בציבור.
"וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר" - חכמים חולקים וקובעים כי תפילת המוסף נאמרת הן בציבור והן שלא בחבר עיר, כלומר גם ביחידות, וכמנהגנו כיום.
שיטת רב יהודה בהבנת דברי רבי אלעזר בן עזריה:
"רב יהודה אומר משמו: כל מקום שיש חבר עיר - היחיד פטור מתפילת המוספין" - רב יהודה מבאר את דברי רבי אלעזר בן עזריה באופן שונה מן ההבנה הפשוטה שבדברי התנא קמא: בכל מקום שיש בו חבר עיר, כלומר ציבור, אין היחיד נדרש להתפלל בעצמו, אלא יכול לשמוע את שליח הציבור, והוא פוטרו ומקיים את חובתו במקומו.
לפי הבנה זו, יסבור רבי אלעזר בן עזריה שכאשר אין ציבור, מוטלת על היחיד חובה להתפלל מוסף בפני עצמו. כל דבריו לא נאמרו אלא לומר שכאשר אדם מצוי עם הקהילה, שליח הציבור המוביל את התפילה כוללו בתפילתו, ואין הוא נדרש להתפלל שמונה עשרה של מוסף בעצמו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בשאלת חובת תפילת המוספין ליחיד: לפי פשט דברי רבי אלעזר בן עזריה, אין תפילת המוסף נאמרת אלא בציבור; לדעת חכמים, נאמרת היא בציבור וביחיד כאחד; ולפי רב יהודה בשמו, במקום שיש ציבור פטור היחיד ויוצא בשמיעת שליח הציבור, אך בהיעדר ציבור חייב הוא להתפלל בעצמו.