המשנה האחרונה של מסכת ברכות

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

משנה זו היא המשנה החותמת את מסכת ברכות, ואנו מקווים שתצטרפו אלינו אף למסכת פאה. המשנה חוזרת ועוסקת בברכות שאדם מברך בשעה שמתרחשים דברים טובים ובשעה שמתרחשים דברים רעים, ומלמדת אותנו את הגישה שעל האדם לאמץ.

על הרעה מברך אדם ברכת "דיין האמת", ועליו לברך ברכה זו באותה מידה של שלמות שבה הוא מברך על הטובה. אין הכוונה לשמחה במובנה הפשוט - קשה לתאר זאת כשמחה - אלא למלאות הלב ולאמונה בהשם, בדיוק כפי שהוא מברך בשעה ששורה עליו הטוב. לדרגה זו עליו להגיע.

"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך":

"בכל לבבך" - אפילו כאשר האדם עוסק בדברים המזוהים בדרך כלל עם יצרו הרע, כתענוגות גשמיים וכדומה, כוונותיו צריכות להיות לשם שמיים.
"ובכל נפשך" - אפילו אם מגיעים הדברים עד כדי מסירות נפש, על האדם לאהוב את ה'.
"ובכל מאודך" - בכל ממונך; אפילו אם נדרש האדם לוותר על כל ממונו כדי לעבוד את ה', עליו להיות מוכן לכך בנסיבות המתאימות.

כאן מגיעה המשנה למקורו של היסוד שבו פתחנו, שאף בשעה שאדם מברך ברכת "דיין האמת" עליו לעשות זאת במלוא הלב כדרך שהוא מברך על הטובה. הדבר נלמד מן הפירוש האחר שבמשנה: "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך - היה מודה לו במאוד מאוד". כלומר, בין שנראה הדבר טוב ובין שנראה רע, על האדם להודות ולשבח במידה מרובה. מכאן למדנו כי בכל אשר עושה עמנו הקדוש ברוך הוא, עלינו להיות בהתאמה עמו.

דיני מורא מקדש:

המשנה עוברת לדינים הנוגעים לבית המקדש, ומלמדת שלא ינהג אדם בקלות ראש בעומדו כנגד השער המזרחי של בית המקדש, משום שהוא מכוון ישירות כנגד קודש הקודשים. וכן מונה המשנה את הדברים שאין להיכנס עמהם להר הבית:

"במקלו" - במקל ההליכה שלו.
"ובמנעלו" - בנעליו.
"ובפונדתו" - בחגורת הכסף שלו.
"ובאבק שעל רגליו" - עליו לרחוץ את רגליו תחילה.
"ולא יעשה ממנו קפנדריא" - שלא ישתמש בהר הבית כקיצור דרך.
"ורקיקה מקל וחומר" - מכל שכן שאסור לרוק שם.

חותמי ברכות במקדש:

המשנה עוברת לדרך המיוחדת שבה היו מברכים במקדש, וזהו סיומה של מסכת ברכות: "כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים 'מן העולם'" - במקום לומר "מלך העולם", היו אומרים שהוא "מן העולם", כלומר לנצח: "ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מן העולם, מגן אברהם".

"ומשקלקלו המינים ואמרו: אין עולם אלא אחד" - לאחר שהמינים העלו את הכפירה בעולם הבא וגרמו את הקשיים שגרמו, שכן לא האמינו בעולם הבא, "התקינו שיהיו אומרים: מן העולם ועד העולם" - מן העולם הזה ועד העולם הבא, כדי להדגיש שיש שני עולמות.

שאילת שלום בשם:

"ותקנו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם" - זו אף היא מתקנות חז"ל, שיברך אדם את חברו בשמו של הקדוש ברוך הוא. וכפי שאנו מוצאים שנהג בועז בסיפורה של רות: "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם. ויאמרו לו: יברכך ה'" - הם בירכו זה את זה בשמו של הקדוש ברוך הוא.

ראיה נוספת מביאה המשנה: "ואומר: ה' עמך גיבור החיל" - כך בירך המלאך את גדעון בספר שופטים. ועוד: "ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך" - ופסוק זה מתפרש לא על האם ממש, אלא על ראשי האומות וזקני האומה: אל תבוז לאפשרות ללמוד מזקני האומה כבועז, ולומר שהיה זה עניין מיוחד לו בלבד, אלא עליך ללמוד ממנו.

ולבסוף מביאה המשנה: "ואומר: עת לעשות לה' הפרו תורתך". מכאן אנו למדים מדוע אין בכך שימוש לרעה בשמו של הקדוש ברוך הוא, אף שלמראית עין נראה הדבר כסתירה לתורה בשעה שאדם מברך את חברו בשם ה'. פעמים שיש לעשות דבר הנראה כסותר את התורה, כשימוש בשם ה', כאשר יש בו "עת לעשות לה'" - כשחז"ל מבינים שהדבר לתועלת, לתועלתו הסופית של כבוד השם.

לסיכום: המשנה החותמת את המסכת לימדה אותנו שעל האדם לברך על הרעה בשלמות הלב כדרך שהוא מברך על הטובה, מכוח "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך - היה מודה לו במאוד מאוד"; עמדנו על דיני מורא מקדש והכניסה להר הבית, על נוסח חותמי הברכות במקדש ותקנת "מן העולם ועד העולם" נגד המינים, ועל תקנת שאילת שלום בשם, שיסודה ב"עת לעשות לה'".

תודה לכם על שהצטרפתם אלינו למסכת ברכות. אנו מצפים ללמוד יחד את מסכת פאה.

המאמר המקורי

אות ברכות ט:ה

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ: The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him. The mishna teaches several Temple-related halakhot. One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount. The mishna relates: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, those reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting [haolam], the world. But when the Sadducees strayed and declared that there is but one world and there is no World-to-Come, the Sages instituted that at the conclusion of the blessing one recites: From everlasting [haolam] to everlasting [haolam]. The Sages also instituted that one should greet another in the name of God, i.e., one should mention God’s name in his greeting, as it is stated: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters, The Lord is with you, and they said to him, May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it says: “And the angel of God appeared to him and said to him, God is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And it says: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22), i.e., one must not neglect customs which he inherits. And lest you say that mentioning God’s name is prohibited, it says: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126), i.e., it is occasionally necessary to negate biblical precepts in order to perform God’s will, and greeting another is certainly God’s will. Rabbi Natan says another interpretation of the verse: “Make void Your Torah” because “it is the time to work for the Lord,” i.e., occasionally it is necessary to negate biblical precepts in order to bolster the Torah.

Mishnah text: public domain, via Sefaria