ברכות, פרק שביעי, משנה ה'. המשנה שלפנינו כוללת שתי הלכות נפרדות: דין צירופן של שתי חבורות לזימון אחד, ודין הברכה על היין שלא נמהל במים.
"שני חבורות שהיו אוכלות בבית אחד":
שתי קבוצות נפרדות הסועדות בבית אחד - האם הן יכולות לזמן יחד, או שעל כל אחת מהן לזמן לעצמה? בכך מחלקת המשנה בין שני מצבים:
"בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזימון" - אין צורך שכל בני החבורות יראו זה את זה; די בכך שמקצתם בלבד רואים אלו את אלו, ובכך מצטרפות שתי החבורות לברך יחד.
"ובזמן שלאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן" - כאשר אין ראייה כלל בין החבורות, כל חבורה מזמנת לעצמה בנפרד.
הגמרא מוסיפה כי אם יש לשתי החבורות שמש אחד המשרת את שתיהן, אף שאינו אוכל עמן - עצם היותו משרת את שתי הקבוצות מספיק כדי לצרפן לזימון אחד.
"אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים":
מכאן עוברת המשנה להלכה בעניין אחר לגמרי: "אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים - דברי רבי אליעזר". בזמן המשנה היה היין חזק מאוד ונדרש למהילה ולדילול במים. לפיכך סובר רבי אליעזר כי כל זמן שלא נתנו לתוכו מים, אין ברכתו "בורא פרי הגפן" אלא "בורא פרי העץ".
"וחכמים אומרים: מברכין" - לדעת חכמים ניתן לברך "בורא פרי הגפן" אף על יין שאינו מזוג כראוי.
אולם חכמים מודים לרבי אליעזר בכוס של ברכת המזון: כאשר באים לברך ברכת המזון על הכוס, נדרש יין מן המובחר וראוי לכך, ולפיכך מודים אף הם שאין להשתמש בו לברכת המזון עד שיתן לתוכו מים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי הלכות. הראשונה - שתי חבורות האוכלות בבית אחד מצטרפות לזימון כאשר מקצתן רואות אלו את אלו, וכן על ידי שמש אחד המשרת את שתיהן. השנייה - מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בברכה על יין שלא נמהל במים, שבה מודים חכמים לרבי אליעזר שכוס של ברכת המזון טעונה יין מובחר ומזוג במים.