לפנינו משנה ה' בפרק החמישי במסכת ברכות. המשנה עוסקת בטעות שאירעה לאדם בתפילתו, ובמשמעות שיש לראות בה כסימן.
לשון המשנה:
"המתפלל וטעה - סימן רע לו" - אדם שהתפלל וטעה בתפילתו, הרי זה סימן רע עבורו.
"ואם שליח ציבור הוא - סימן רע לשולחיו" - אם המתפלל הוא החזן המוביל את הקהל בתפילה, הרי הטעות היא סימן רע דווקא עבור אלו ששלחו אותו.
הסיפור על רבי חנינא בן דוסא:
המשנה מביאה סיפור בקו זה: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת". רבי חנינא בן דוסא היה צדיק מפורסם שנהג להתפלל בעבור החולים, ועל כל אחד מהם היה אומר מראש אם יחיה או ימות.
"אמרו לו: מנין אתה יודע?"
הרי אין אתה נביא. מהיכן, אם כן, ידיעתך על גורלם של החולים?
ותשובתו: "אם שגורה תפילתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף":
"אם שגורה תפילתי בפי" - כאשר התפילה שאני מתפלל בעבור החולה שוטפת בפי ללא מכשול, יודע אני שהיא מקובלת.
"ואם לאו" - כאשר אין התפילה שגורה בפי, יודע אני שהוא "מטורף", כלומר שהתפילה נקרעה ונדחתה, והחולה אבוד.
יסוד הדברים נעוץ בכלל שהזכרנו קודם לכן: "שלוחו של אדם כמותו" - שליחו של אדם נחשב כאדם עצמו. משום כך, כאשר רבי חנינא בן דוסא מתפלל בעבור החולים, ואין תפילתו שגורה בפיו, הרי זה כאילו תפילתם שלהם לא הייתה שגורה, ובהתאם לכלל שבפתח המשנה - סימן רע לשולחיו.
לסיכום: המשנה קובעת כי טעות בתפילה היא סימן רע למתפלל, וכשמדובר בשליח ציבור - סימן רע לשולחיו. מכוח יסוד זה יכול היה רבי חנינא בן דוסא לחוש מראש את גורלו של כל חולה שהתפלל עליו: שטף התפילה בפיו הוא הסימן שהיא נתקבלה, והיעדרו הוא הסימן שנדחתה.